מהפרישה מרפ"י ושילוב הידיים עם רבין: הצמתים ההיסטוריים של שמעון פרס

שמעון פרס ישב נינוח וידידותי בלשכתו הצנועה יחסית של מנכ"ל משרד הביטחון בקריה, כשרגליו על השולחן, כמו שראינו עד אז רק בסרטים הוליוודיים, וסיפר על החיים בכפר הנוער בן שמן. אני הגעתי אז, בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת, מהמושב שבעמק לעיר הגדולה, והייתי עיתונאי מתחיל מאוד, שכתב ב"מעריב לנוער" ופדה המחאות של 20 לירות לכתבה בבנק "אלרן" הסמוך לבית "מעריב". הכנתי כתבת זיכרונות של בוגרי בן שמן - ושמו של פרס, שהיה כמעט לא מוכר לי, שלא כשמו של בוגר הכפר וכוכב גדול של התקופה, דן בן אמוץ, עלה בתחקיר.

פרס היה אז כבן 37, וכבר כשבע שנים מנכ"ל משרד הביטחון. קודם לכן שימש סגן המנכ"ל וראש משלחת הרכש בארצות הברית. ידעתי שהוא בא מחבורה של מפא"יניקים צעירים ושאפתנים, שנקראו אז נערי בי־ג'י, משום שליוו בהערצה, בנאמנות ובאדיקות את ראש הממשלה הראשון דוד בן־גוריון בכל דרכו הפוליטית והחברתית והפכו בעצמם למה שהיו אחר כך: יצחק נבון, נשיא המדינה; משה דיין, הרמטכ"ל ושר הביטחון; טדי קולק, ראש עיריית ירושלים המיתולוגי - ואחרים שהפכו לידוענים ואנשי מעשה, כאורי לוברני, אל"ם מרדכי (מורל'ה) בר־און, מאיר (ממי) דה שליט, חיים ישראלי ואחרים. בראיון ההוא, במשרד הביטחון, היה פרס מאיר פנים, ידידותי, נבון ושופע סיפורים.

אין נביא בעירו

שמעון פרס - שנולד בפולין, ורוב חייו, מגיל 11, עברו עליו בארץ ישראל, בבן שמן ובקבוצת אלומות ואחר כך בתפקידים ביטחוניים שונים וברכש נשק מגן לישראל שבדרך ולישראל שאך נולדה - היה במכלול חייו, מעשיו, מחדליו, שאיפותיו, חזונותיו והגשמותיו, בן דמות הישראלי, על כל עקלקלותה ונפתוליה, על כל מקסימותה ומרגיזותה, על כישלונותיה והצלחותיה. ועם זאת, במבטא הפולני־יידישאי, באדיבותו ובג'נטלמניות שלו, בנאומיו הנמלצים, האופטימיים, רואי העתיד, ביכולתו להיעלב ולא לעלוב ובהיעדר כל סרקזם מיסודותיו הנפשיים, היה תמיד גם קצת זר - שלא כמו עמיתו לכפר הנוער, בן אמוץ, שידע באמנות, בקסם ובחציפות רבים לגייר ולעַברֵת ולצַבֵּר (מלשון צבּר) את עצמו במטמורפוזה שהעלתה אותו לרמת הצבר הישראלי האולטימטיבי.

פרס, ג'נטלמן שכמוהו, לא ניסה להיות ולא היה, כנזכר, בן דמות לדור הראשון לגאולה. הוא לא היה חבּוּבּ, כלשון אותם ימים, אבל היה חלק מסיפור חיינו וחיי המדינה, לטוב בעיקר, וגם קצת לרע; חלק ממראית ההוויה המתחלפת שלנו ומההשפעה על החברה, המחשבה והיצירה כאן, לאורך 70 שנה כמעט. ובכל עשרות השנים האלה ניסה בכל כוחו לשכנע אותנו בחשיבתו, בדרכו, באידאולוגיה שגיבש ובתפניות הערכיות שעשה - לא פחות משביקש להתחבב עלינו; על כולנו, אוהדים ומתנגדים, ידידים, עמיתים ויריבים. והוא היה ראוי בהחלט לחיבה ולהערכה, חרף כישלונות אישיים לא מעטים ועם הרבה מאוד הישגי ענק, רצון טוב, אהבת ישראל וחזון. הוא זכה לה בעולם הגדול. אצלנו היה תמיד בגדר ה"אין נביא בעירו". רק כשהגיע אל הנשיאות, בסוף העשור התשיעי של חייו, זכה בכל הטוב שבאהבת העם; להיות "הנשיא של כולנו" (בעירבון מוגבל, לא של אלה שנטרו לו תמיד על דרכו ועל חזיונותיו, אוסלו, מזרח תיכון חדש ועוד, וראו בו ובהם סכנה קיומית).

הוא לחם את מלחמת העצמאות ממסדרונות משרד הביטחון, לשם הובא בשנות ה־20 שלו על ידי בן־גוריון. מעולם לא גויס, לבש מדים או לחם בנשק. זו הייתה אחת הסיבות לכך שגם כשנכנס לעולם הפוליטי והחל לפעול בו, התנכרו אליו רבים מבני דורו, ילידי הארץ, שלחמו בשורות הפלמ"ח והאצ"ל ובמלחמת תש"ח. הניכור החשדני הזה סימן וליווה אותו בחיים הציבוריים ובעיתונות שנים רבות, גם אחרי שרבין, ראש הממשלה, היה לשותפו הרעיוני והפוליטי בשנים האחרונות שלו.

אני זוכר את ההתמודדות בין שניהם, הדור החדש של מפא"י הישנה, על ראשות המפלגה והמועמדות לראשות הממשלה, ב־1974, אחרי מלחמת יום הכיפורים, מסקנות ועדת אגרנט שחקרה אותה והתפטרותה של גולדה. בין שניהם התנהל אז מאבק קשה ורווי מתחים על הבכורה. אף שלא הייתי מעולם חבר במפלגת העבודה או במפלגה כלשהי, אני ורבים מחברי תמכנו ברבין, לא בפרס.

אני זוכר את אורי זוהר, כשהיה עדיין אורי זוהר ההוא, מתרוצץ בשטח ומנהל בדם לבו תעמולה לבחירת רבין. הסתייגנו אז מפרס. אולי זכרנו לו את לכתו עם משה דיין, טדי קולק ורבים אחרים, אחרי בן־גוריון למדבר של רפ"י, מפלגת הנֵפֶל שהקימו מול מפא"י־העבודה, שלוי אשכול נבחר כמעט כנאנס להנהיגה ולעמוד בראש הממשלה, והביא לניצחון הגדול בששת הימים. ואז, ב־1974, זכה יצחק רבין ב־56% מהקולות במרכז המפלגה, לעומת 44 האחוזים של פרס. בממשלת רבין הראשונה כיהן שמעון פרס כשר הביטחון, אף שהיחסים בינו לבין רבין היו קשים וחשדניים.

"מדינה קטנה, הרבה פולקלור, הרבה אויבים", בפרפרזה על נסים אלוני המנוח. קשה לתאר את החוויה המתמשכת הזאת של הסיפור או הסרט של חיינו וחייו, מהמאבק של טרום המדינה ועד ימינו, ללא נוכחותו והשפעתו; ללא הופעתו הזקופה, ההדורה, הממלכתית, שידעה ליצור לעצמה נתיב ולהלך בו; ללא מבטאו שהפך נושא לחיקויים נלעגים לאינספור, בלי נאומיו המליציים, בלי אהבת האמת הזאת למדינה ולעתידה. "שימון" נע כל חייו בעיקשות קדימה, לוחם על רעיונותיו, על חשיבותיו ועל חזיונות העתיד שלו, מגשים לעתים ונכשל לעתים, ותרן ועיקש לסירוגין; בין לעג לחנופה, הערכה וניכור, קנאה וצרות עין, בוז, עלבונות, השפלות, כישלונות רועמים וניצחונות חשאיים. האיש היה לוחם בדרכו, מנהיג מלידה, שכמעט לא ניתן לו להנהיג את עמו, בעצם.

כבני הדור הבא, הראשון לגאולה, ילידי הארץ, היינו חלק מהסיפור ומהסרט: למדנו במאוחר להעריך את עבודתו החשאית ברכש, בחיזוק הקשרים עם צרפת ובהקמת "כור הטקסטיל" ליד דימונה ואת התעשייה האווירית ועוד מעשים שהפכו את ישראל למה שהיא עכשיו; כעסנו עליו שפרש עם בן־גוריון ושאר הפורשים לרפ"י, וכאשר חזר למפא"י ההיסטורית כבר יצא שמו כתככן חסר חוט שדרה. תמכנו ברבין כמועמד לנווט את המפלגה והממשלה ושמחנו בניצחונותיו.

כעסנו על פרס ועל יחסו האוהד להתנחלויות, שסייע להן לכבוש שטחים ולבבות. שמחנו על הברית שכרתו שני היריבים בשנים האחרונות של שלטון רבין, עד להירצחו. התפעלנו ממבצע אנטבה, שהיה לא ייאמן לתקופתו ושפרס היה הכוח המניע והמשכנע לביצועו ותמכנו בדרך הנכונה שהלכו בה הוא ועוזריו לכיוון הסכם אוסלו, בגיבוי ראש הממשלה רבין; מהלך ששינה את האטמוספרה באזור מוכה הגורל ואולי זרע בראשונה את זרעי השלום, שיגיע פעם. היינו בכיכר המדינה בתל אביב בערב המפעים, שבסופו נרצח רבין, ונדהמנו ונשבענו לא לשכוח ולא לסלוח.

היינו משוכנעים שכממשיכו של רבין ב־77' יזכה שמעון פרס בבחירות, וכישלונו הגדול מול בגין, שנרשם על חשבונו ועל חשבוננו, אכזב אותנו מאוד. עמדנו לצדו לאורך מערכות הבחירות הבאות. זעמנו על השימוש רב־העוול שעשו מתנגדיו בימין בביטויים שהפריח נגדו רבין, בכעסו, בימי יריבותם, כ"חתרן בלתי נלאה" האחראי ל"תרגיל המסריח", וקמצנו אגרופים בכעס אין־אונים לראותו ולשמעו נאבק לבדו, ללא לאות ובגרון ניחר, באלימות הווירטואלית של אנשי ימין מוסתים, המקללים אותו והלועגים לו ולכל מה שהוא מסמל. והוא סימל אותנו ואת את דורנו ואת שאיפותינו.

בממשלת הרוטציה עם שמיר הוא התגלה במשך שנתיים כראש ממשלה מצוין. הוא היה גם שר אוצר מעולה, שעצר (עם יצחק מודעי המנוח) אחת ולתמיד את הבְּרוֹך הכלכלי שהמיט הליכוד על המדינה. הוא לא זכה שוב לעמוד בראש ממשלת ישראל, והובס גם בבחירות למפלגתו. "אני לוזר?" שאל בעלבון את קהלו במפלגה, והקהל ענה לו "כן!" רועם. כעסנו ודאבנו כשעשו לו תרגיל מסריח ובחרו במשה קצב לנשיא המדינה; בחירה זדונית וביזיונית, שבאה מרוע והידרדרה לגרוע ביותר. והוא, שמעולם כמדומה לא שנא, אף לא את אלה ששנאו וביזו אותו, סלח לכולם - שרון, נתניהו ואחרים - עוד לפני שנבחר לנשיא.

הטוב והשפוי

לא היינו ידידים או מקורבים במיוחד, והסיפור הוא עליו ולא עלי, אבל במהלך שנותי הרבות כסופר, קיבלתי ממנו מפעם לפעם בכתב או בשידור, תגובות על ספרים שכתבתי. הרבה יוצרים קיבלו. הוא אהב יוצרים ויצירות והיה קורא מתמיד ואוהב ספר, גם ספרות יפה וגם שירה. איפשהו במגירותי מונח סרט הקלטה ישן, שבו דיבר פרס כ־45 דקות על אחד מספרי שאהב. הוא התבקש על ידי העורכים במגזין הרדיו של קול ישראל לדבר על הספר עד שלוש דקות, אבל הפליג בדבריו - והביקורת הטובה שלו לא שודרה בגלל אורכה, כמובן.

כעיתונאי ומראיין התאפשר לי כמה וכמה פעמים לשוחח איתו. כשר ביטחון השתתף בתוכנית שערכתי והנחיתי בגלי צה"ל בשם "מה אבקש", שבה ענו בכירי ובחירי העם על שאלות החיילים ביחידות בכל רחבי ישראל הגדולה דאז, מהחרמון ועד שארם א־שייח. טסנו, אנשי הצוות והטכנאים, עמו ועם מאבטחיו ועוזרו לאחת מיחידות השריון בסיני, להקלטת התוכנית. הקצין הבכיר המקומי שקיבל את פנינו חרג לחלוטין מהכללים: "מר פרס", אמר לו, בלי להסתיר את האמפתיה וההערצה אליו, "אנחנו כאן נקבל את פניך לא רק כשר הביטחון, אלא כאילו היית גם ראש הממשלה".

בפעם אחרת הגעתי אליו עם שותף לעריכת תוכנית ערב שבת בגל"צ, ממש בערב שבת, כמה שעות לפני השידור, כשפרס חזר מחו"ל. בדירתו שברמת אביב נישא ריח הדגים הממולאים שהכינה רעייתו המנוחה סוניה (שאף הציעה לכבד אותנו בהם, ואנחנו, עם פה מלא רעב, סירבנו בנימוס). לאחר הראיון, כתמיד, היה לו זמן לשוחח קצת ואני זוכר שסיפר, קצת בהתרגשות, אופטימיסט שכמוהו, ששמע מנשיא מצרים דאז מובארק, ששליט עיראק דאז, סדאם חוסיין, מעוניין ליצור קשר עם מנהיגי ישראל ולהפסיק את איומיו והכנותיו למלחמה נגדנו.

הפספוס בהערכה הזכיר לי דברים ששמעתי עוד לפני מהפכת האייתוללות באיראן מפי יצחק רבין המנוח, ביום הולדת לידידה משותפת שנערך בבית הרבינים, גם הוא ברמת אביב, לא הרחק מבית פרס. רבין העריך אז שאיראן תגיע, בשלטונו של השאה ובתוך עשור, לדרגה של מעצמה בינלאומית חזקה, מתקדמת ומשפיעה. טוב, גם מוחות אנליטיים טועים לפעמים.

כמעט בסופו של חשבון, כעשור לפני הסוף, היה שמעון פרס לוזר מנצח, ששרד את כל הווינרים שלחמו בו. הם הלכו לעולמם או נגוזו מהמציאות - ופרס הגיע אל הנשיאות, שם נח, למען אהבת העם שכה השתוקק לה, בכס הקונצנזוס, ולא הרגיז מדי את ראש הממשלה ואת האגף הימינו־דתי. מכיוון שהמשיך להחזיק בדעותיו ולחם למענן כל הזמן ואף הגשים חלומות רבים, הפך איש המציאות והחלומות לגדול מהחיים עוד בחייו.

ראיתם את ההמונים שעברו על פני ארונו, את עשרות המנהיגים שהגיעו מכל רחבי העולם ואת צביעותם של יריבי העבר שלו, אויביו, משמיציו, המסיתים והמלעיגים נגדו, שהתהדרו אחרי מותו במעשיו ובדרכיו ובקשריהם האישיים איתו. בניגוד אליהם, שמעון פרס היה הישראלי הטוב, המאוזן, השפוי, הנבון, שהעולם הוא שדה ההתבוננות, הלימוד העצמי שלו וחזיון העתיד שלו.

האבטיפוס של בן דור התקומה, האופטימיסט הנצחי (עם ימים של דיכאון לאחר מפלות וכישלונות אישיים), נחום־תקום שאינו מוותר, רציונליסט עם חזון. מתי מעט מהדור הזה שרדו. בחיי, הכרתי עוד אחד כמוהו, שמימש והגשים כל הזמן חזונות לאומיים ואישיים, שנראו כהזיות בעיני האחרים: סטף ורטהיימר, בן 90 היום, ייבדל לחיים ארוכים, אדם שיכול עדיין להצביע על הר קירח ושומם ולומר: כאן תקום עיר או כאן ייבנה גן תעשייה. פרס עשה זאת עוד לפניו.