אחד מימי יולי 2012 ישבתי לקראת שעת השקיעה במסעדת "יוליה", הנמצאת בקצה הדרומי של נמל תל אביב. כוסית ג'וני אדום, סיגריה ושקיעה מול הים הן מתכון שמנצח כל פסיכולוג לאנשים שסיימו שבוע עצבני במיוחד וזקוקים לרגיעה. ממולי, בצמוד למעקה שמפריד בין גלי הים לטיילת הנמל, ישבה קשישה על כיסא מתקפל, למראשותיה שכב כלב לבן שנשם והתנשף בכבדות, ונראה בגיל פנסיה כשקם והלך כמה צעדים, אך החליט לשוב ולהיכנס לעמדת ארצה. על המעקה היו שעונות שתי חכות שניכר עליהן לפי מראן שהן עתיקות ואינן נמנות עם החכות החדישות שנמצאות בשוק.

אמרתי לעצמי שזהו צילום נפלא והחילותי לצלם, כשלפריים נכנס גבר גבה קומה, שפוף. הוא רכן לעבר הקשישה וליטף את שערה, הייתי קרוב מספיק בכדי לשמוע ששאל אותה בקול רך אם הכל בסדר, הוא הגיש לשפתיה כוס מים ועזר לה ללגום, אחר כך הוציא מתיק שהיה שעון על הכיסא בקבוק מים ומזג לצלחת פלסטיק שהייתה מונחת ליד הכלב המתנשם בכבדות. אחרי שביצע את שתי הפעולות האלו הרים חכה אחרי חכה ובדק אם היו אכילות ואולי אפילו יש איזה דג על הקרס. כנראה שלא היה. צילמתי גם אותו ועשיתי עליו זום. אף שהשמש הייתה בתהליך מתקדם של שקיעה ולא היה אפשר לזהות בוודאות תווי פנים, לא היה לי ספק שזה מושון היווני.

הנחתי לרגע את המצלמה וניגשתי קרוב לשניים. "יש אכילות?", אני שואל בקטנה כדי לא להיות נודניק. הגבר מסובב אלי את הפנים, מה שלא מותיר לי ספק שזה אכן מושון. הפנים שלו חרושות קמטים וניכר שבילה הרבה מחייו בשמש הלוהטת. אני מביט על כפות הידיים שנראות כמו רקטות טניס, ואין לי ספק קל שבקלים שזה הוא. בהפתעה הוא פתאום צוחק ושואל אותי, "אתה עוד פרחח?". הוא נותן לי לחיצת יד שגורמת לי לפלוט "איי איי איי", כמו באותם ימים שבהם היה לוחץ ולא מרפה עד שהייתי מתחנן. כשאני אומר "אותם ימים", הכוונה לימים שבהם עבדתי בדיג, אי שם בשנות ה־70, והסירה עגנה בנמל, ולא חשוב מתי היינו יוצאים לדיג, או חוזרים מהדיג, תמיד אפשר היה להמר בסיכוי של 90% שמושון יעמוד על המזח עם כוס קפה וסיגריה, יציע את עזרתו בסחיבת ארגזי דגים אם היו, בניקוי רשת אם היה צורך והכי חשוב - בהכנת קפה תוך כמה דקות, וכל זה בחיוך רחב והחלקת כאפות - ולא לחיצה, כי לחיצת היד שלו הייתה מפרקת, ואף בן אדם אחרי יום עבודה מפרך או לקראת יום עבודה מפרך לא רוצה יד מפורקת.

מושון מביט אל הגברת שבכיסא. "זוכרת את הפרחח הזה?", הוא שואל בקול עדין, "היה פעם דייג, אחר כך מציל, אחר כך גנב, אחר כך נעשה ג'ורנליסט גדול", הוא צוחק. היא מביטה עליו במבט בוהה כאילו הוא ואני לא קיימים. הוא לוקח אותי בזרוע כמה מטרים הצדה. "היא חולה קשה, לא מתפקדת, לא מדברת, בקושי הולכת, כשהיא בבית היא רק בוכה, אני לוקח אותה כל יום לים, בים היא לא בוכה, לא מדברת. רק אם יש דג בחכה, אפילו מרמיר קטן או בורי פיצל'ה, היא מחייכת קצת. היית מאמין?".

"פעם היית מביא לי קפה - שאביא לך קפה עכשיו?", אני שואל והוא מהנהן בראש לחיוב. "לגברת גם?", שאלתי, והוא מניד ראשו בשלילה: "אסור, יש לה לחץ דם וסוכרת". "משהו אחר?", אני מתעקש, "אולי מיץ?". מושון מביט עלי כועס. "יקר מיץ. לוקחים 20 שקל, היית מאמין? למי יש 20 שקל בשביל כוס מיץ? בבית אני עושה משני תפוזים כוס מיץ. זה עולה מקסימום 2 שקל".

כשאני הולך להביא קפה, מיץ ולקחת בשבילי עוד וויסקי, אני רואה שהשמש נושקת למים, ומושון, אשתו והכלב ממש על השקיעה. אני דופק צילום אחד בחשאי והולך להביא את הסחורה. בדרך לדלפק ובחזרה אני חושב על מה שמושון אמר לגבי מחיר כוס מיץ. כשאני חוזר ומביא לו קפה אני מציין שהקפה בלי סוכר, כמו ששתינו פעם. כשאני רוצה להגיש את המיץ לגברת הוא עוצר אותי, לוקח את הכוס ממני וניגש אליה, מלטף בראשה ואומר לה שהפרחח קנה לה מיץ. כשמושון מלטף את ראשה, הכלב מכשכש בזנב ומשמיע קולות גניחה, מבקש גם תשומי וליטוף. מושון לא חוסך, בקושי הוא מתכופף ומעביר את כף ידו הענקית על ראשו של הכלב, בקושי הוא מתיישר ותוך כדי גניחה הוא זורק לי שהגב שלו הרוס, פריצת דיסק, עוד מהימים שבהם היה סוחב שקים של 50 קילו כאילו היו שקיק ניילון.

השמש שוקעת במים סופית. מושון בודק את החכות, בשקית הניילון שעל הרצפה ישנם שני דגי מרמיר קטנים. כשהגברת לא רואה הוא משליך אותם חזרה למים. "הסיפור הקשה זה עכשיו", הוא אומר בעצב, "להקים אותה, לקחת את החכות, הכיסא והכלב, ולשים אותה על העגלה ולנסוע הביתה. קשה אבל אין מה לעשות".

אני שואל בלחש אם אפשר לעזור, והוא מסמן לי ביד שלא. "לך שב", הוא מבקש, "תבוא איזה יום יותר מוקדם, נדבר קצת, אני לפעמים שומע אותך ברדיו, יש לך חתיכת ג'ורה, ותדע שאף פעם לא סבלתי אותך אבל בגללך, כשאתה לפעמים מקלל, שושנה יושבת במטבח עם הרדיו ויוצא לה צחוקים קטנים".

האיש גדל הממדים רוכן לכיוון שלי, מביא לי בוסה קטנה במצח ומבקש שוב, "לך, לך, שב אצל העשירים על וויסקי, בפעם הבאה אולי אני אשתה איתך". אני הולך ויושב ומזמין עוד וויסקי, ומציץ לכיוון של מושון שמבקש מהכלב לקום. בכף ידו הגדולה הוא אוחז בשתי החכות, ביד השנייה הוא עוזר לשושנה לקום, ומייצב את העמידה הרופסת שלה, היד עם החכות אוחזת בכיסא המתקפל. בעיטה מיומנת קטנה מקפלת את הכיסא, מושון, שושנה, הכלב והציוד יוצאים בצעדים אטיים לכיוון מגרש החנייה.

הסקרנות הורגת אותי. זכרתי שהוא גר בשכונת עובדי הנמל ברחוב אבן גבירול פינת יהודה המכבי, אזור שהדביל המצוי מכנה את תושביו צפונבונים אך אינו יודע שזה היה מקום משכנם של פועלי בניין, עובדי נמל ואנשים קשי יום מכל המינים והסוגים שהיו ראשוני העיר העברית.

בחישוב מהיר שעשיתי היה נראה לי שמושון צריך להיות באזור גיל 90. לא האמנתי שיש לו רכב והוא נוהג בגילו המופלג. לפי הקטע של מחיר המיץ גם שיערתי שאין לו כסף להחזיק מכונית ולרכוש דלק במחירי שמפניה.

השלישייה השתרכה באטיות במגרש החנייה. בפינת המגרש נפתרה לי התעלומה, עמד שם תלת־אופן ישן שכמוהו כבר לא רואים, מהסוג שפעם השתמשו בו סבלים. מושון הניח את הכיסא על המקום שמיועד לסחורה. למרות גילו המופלג הרים את שושנה והושיבה על הכיסא. אחרי שושנה העלה את הכלב שהשתרע בתשישות. בתנועות מיומנות יצר מושון מעין מכלאה בעזרת שני חבלים שסגרו את המתחם שבו ישבו שושנה והכלב. הוא לקח קצת אוויר ואז עלה על המושב והחל לדווש באטיות לעבר היציאה ממגרש החניה.

במהלך החודשים הבאים הגעתי כמה פעמים לקראת השקיעה לנמל. ישבתי עם וויסקי וסיגריה. די העציב אותי שמושון, אשתו והכלב אינם. באיזה יום חורף הגעתי לקראת השקיעה. לפני שהזמנתי משקה קלטתי ליד מעקה המזח דמות יושבת על כיסא מתקפל, אוחזת בחכה. התקרבתי מהצד ונשענתי על המעקה, מציץ לעבר הדמות. כזה שינוי לא ראיתי בחיים שלי באף בן אדם. זה היה מושון - כבוי, שפוף. בזווית הפה הייתה לו סיגריה כבויה, עיניו היו עצומות למחצה, הוא התנשם בכבדות, חרחר יותר מאשר נשם. לפני שהספקתי להחליט אם להימלט או להישאר הוא מלמל "וויסקי, אני אשתה איתך וויסקי".

הלכתי להביא וויסקי, מנסה לחשוב בקוליות אם לשאול אותו או לחכות שיספר לבד. בחרתי בדרך השנייה. הבאתי לו וויסקי, הוא הניח את החכה ולקח את הכוס בשתי ידיים, הן רעדו. "נגמר", הוא אמר, "נגמר הכל. שושנה מתה, הכלב מת, אני מת, תגיד מזל טוב". הייתי מבולבל, אמרתי "מזל טוב" מגומגם. הכוס שנראתה קטנה בידו הגדולה הורמה לכיוון שלי, השקנו את הכוסות, הוא ירק את בדל הסיגריה הכבויה מזווית הפה. "היום אני בן 98", אמר ופרץ בבכי, "לבד, לגמרי לבד".

הוא לגם בשלוק אחד את הוויסקי ובקול מפורק אמר "סתם אמרתי שלא סבלתי אותך, אני זוכר שפעם באיזה חג הבאתם מכה דגים ועשית לי שקית גדולה, ככה סתם בכיף שלך, אמרת שאני מביא לכם קפה כל יום אז על כל כוס קפה שמת דג בשקית. זה היה מצחיק". הבכי שלו התהפך לצחוק קטן. צחקתי איתו, ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו, שותה איתו, צוחק איתו, בוכה איתו.

מתוך הספר "תקוות שחורות", שיצא לאור בימים אלה בהוצאת חבר לעט