בשבת שלפני ראש השנה הצפנו, משפחתי ואני, לאחד הקיבוצים המפארים את ארצנו. המחשבה להיות עם הילדים חמישה ימים ברצף בבית, בהם ארוחה רודפת תפילה, רודפת ילד כשמגבונים לחים בידי, רודפת קללות כי דרכתי על פליימוביל בחושך ושטיפת כלים ועריכת שולחן וגיהוץ חולצות מכופתרות; גרמה לי לקוץ בחיי בטרם עת. אז ארזתי בגדי ים אקראיים, חולצות שמקומן ברפת וכמה זוגות אופניים על הגג, דיסק מאובק של הגבעטרון שרים הצבא האדום, ונכנסנו לאוטו תוך תקווה שכולם יתמזגו במרחב הסוציאליסטי. 



ערב לפני כן קראתי את עלון הקיבוץ המסכם את שנת תשע"ו, מתחילתו ועד סופו, בשביל לדעת אנא אני באה. בעודי קוראת הרגשתי שאני מתכוננת לטיול בתרבות זרה לחלוטין, כאילו קראתי את ההקדמות של הלונלי פלאנט לפני הטיולים הגדולים. 
ובכן, העלון נפתח בבשורה משמחת והיא רשימת הילדים שנולדו בקיבוץ בשנה החולפת. מדובר בשבעה ילדים, ארבע בנות ושלושה בנים. בתחתית הרשימה הופיעו האותיות ט.ל.ח, כלומר טעות לעולם חוזרת. בקיבוץ כ־250 משפחות. זה מאוד הזכיר לי את העלון של היישוב שבו אני גרה, ובו חיים אומנם כמעט פי ארבעה משפחות, אך אין שבוע שבו יורד מספר הלידות משלוש, בדרך כלל ארבע. מדובר בכ־180 ילדים חדשים בשנה. פי שישה ממספר הלידות בקיבוץ המדובר, באופן יחסי. 

מתחת לברכת "מזל טוב" השבועית ביישוב שלי לא כתוב ט.ל.ח, כי אין כאן טעויות. הילדים הם אלה שיצעידו בעוד דור את ההתיישבות היהודית קדימה לעתיד רחב יותר, עמוק יותר וגבוה יותר. הם יהיו המדענים, הסופרים, עורכי הדין והקצינים הבכירים של הדור הבא. הם יחיו לעד תחת הפחד של פינוי ביתם (בניגוד לילדי הקיבוץ), כפי שהיה בימי שמעון פרס ז"ל ונמשך עד היום כשמדברים על ממשלת אחדות. ולמרות זאת, או אולי בגלל, הם יישארו נטועים בעוז על אדמתם. פי שישה במספר, פי שישים ריבוא יותר מובילים, יותר מנהיגים, יותר מתווים את פניה של מדינת ישראל על האדמה הטובה זאת, מילדי הקיבוץ הנכחד. 
הקיבוץ שבו נפשנו יכפיל את עצמו השנה ב"ה, וזאת בזכות ההרחבות והשכונות החדשות הנבנות בשוליו. בניגוד לחלוצים שהתיישבו בו בראשיתו, המתיישבים החדשים ישלמו סכום נאה רק בשביל הזכות לשבת בו ולבנות בו בית. הקרקע שלא עלתה לקיבוץ שקל, תשווק לזוגות הצעירים במאות אלפי שקלים שירפדו את קופת הקיבוץ. 
האידיאולוגיה הסוציאליסטית שהלהיטה ישיבות חברים בראשית המאה הקודמת בשאלה אם חבר שקיבל טרנזיסטור בירושה רשאי להחזיק בו, נקברה סופית במעדרי התוכנית לשיוך דירות, המעבירה את הדירות שבהן גרים החברים לידיהם ולרישומן בטאבו. הדירות הישנות שכבר אין גרים בהן כי דייריהן עברו זה מכבר לבית האבות החינמי של המשק, משמשות כאתר נופש כיום, שאליו יכולים לבוא אנשים מחוץ לקיבוץ ולשכור אותן במאות שקלים ללילה. 
למי תודה? למדינה כמובן. המדינה שנתנה את השטח, התקציבים והמים לקיבוץ (מה היינו נותנים על מנת לקבל רבע ממכסת המים המשמשת לגינון המדשאות הקיבוציות), לא ניכסה אותם חזרה לרשותה כשזה פסק ממשנתו האידיאולוגית.
כי אם אנחנו במגרש הסוציאליסטי־אידיאולוגי־חלוצי־התיישבותי - אחלה. המדינה רשאית ואף מחויבת לתמוך בחזון כה נשגב ומהותי. אך אם בחרתם לעבור לשוק החופשי, תם הטקס. התכבדו נא וקנו את הרכוש שניתן לכם, ורק אז, כשהוא שלכם, תוכלו למכור אותו. או שתתנהגו כאילו קיבלתם מתנה מהמדינה, ומחויבותכם המוסרית היא לתת אותה בחזרה לאזרחיה. הקרקע של המדינה? כן. הבתים נבנו על ידי המדינה? כמובן. המים ניתנו לכם במתנה? יופי, אשריכם. עכשיו פתחו את החדרים לכל דכפין, ודרשו בעבור השהות בהם רק את מחיר התחזוקה והמזון. זה לא שלכם, זה של כולם. מחירי הנופש בארץ ירדו בזכותכם, והכבוד לקיבוצים יעלה. כולם ירוויחו. 

תם הטקס 

הפסטיבל המוגזם בתכלית לרגל פטירתו של נשיאנו התשיעי (לצורך הפרופורציה, אנא השוו את הטקס שלו לטקס הקבורה של יצחק נבון, לדוגמה, שנפטר כמה חודשים קודם לכן), שבכדי לומר עליו מילים טובות הייתי צריכה להתאמץ במיוחד, כי הוא מזכיר לי רמיסה של ציבור תחת מגפי חזון לא לו - היה נצנוץ אחרון של נוסטלגיה של האליטה התקשורתית לימים שבהם הייתה יכולה להשתיק בשלטון אימה כל מי שחשב אחרת ממנה. לא עוד. 

הנשיא ברק אובמה בהלווייתו של שמעון פרס. צילום מסך
זה בהתייחס לתושבי ישראל. אבל למה מנהיגי העולם צבאו על שערי נתב"ג בדרכם להלוויה? הם הגיעו כי אזרחי העולם כולו צריכים סמל, ערך, השראה. העובדה כי הם בחרו את פרס לשמש לכל אלה מעמידה באור תמוה את כושר השיפוט שלהם, כי אין אדם שהרחיק אותנו מהשלום יותר ממנו. 

היו שמחים וטובים  

בתוך ההמולה נשכח מותו הנורא של ינון כהן. ינון, בן 24, בן לאחת המשפחות הוותיקות בתקוע, נמצא מת במערת חריטון. על גופו לא נמצאו סימני אלימות ולכן נשללה האפשרות כי נרצח. הוא נטמן ללא נתיחה, כך שלעולם לא נדע מה גרם למותו. 
משפחת כהן גרה בית ליד משפחת אישרן, שאיבדה את בנה יוסף בפיגוע הטרור האיום שבו נמצא הוא וחברו, קובי מנדל, כשהם סקולים באותה מערה ממש. רוצחיהם מעולם לא נמצאו. אין זה מקרה המוות המסתורי היחיד בוואדי. הוא מצטרף למקרים נוספים ומעוררי פלצות שהכו בקהילה החזקה של תקוע. כל כך הרבה עקודים, כל כך הרבה קורבנות. 
וברוח הימים הנוראים, מחשבה ממעוף העיט הזהוב המקנן בנחל: אנחנו לא יודעים "מי יחיה ומי ימות. מי בקצו ומי לא בקצו. מי במים ומי באש. מי בחרב ומי בחיה. מי ברעב ומי בצמא. מי ברעש ומי במגיפה. מי בחניקה ומי בסקילה" (ונתנה תוקף). אנחנו כן יודעים שלא תמיד תשובה ותפילה וצדקה מעבירות את רוע הגזירה, והר הגעש תמיד פעיל, וכל יום הוא נס. אז נשקו את הילדים שלכם, תתקשרו לאמא ותגידו לה שאתם אוהבים אותה. היו שמחים, היו טובים, לעצמכם ולאחרים, כי אין חוקים במשחק הזה.