לפני כמה שנים, בראשית העשור הקודם פחות או יותר, הסכים שמעון פרס לקיים עמי שורה של פגישות שבמהלכן אני אשאל שאלות שבהן כלולה, כמובן, השקפת עולמי, והוא יענה לאור מיטב אמונתו. הסופר נתן שחם נעתר להיות העורך הספר, ולימים הוא יצא לאור בהוצאת ספרית פועלים. שמעון פרס ביקש לקרוא לספר “לא אותו הים”. לא הייתה לי בעיה עם השם הזה, אף שידעתי שהוא משקף, למעשה, תקווה או אמונה שאין בה כל ממש. עמוס עוז פרסם בזמנו ספר שנקרא “אותו הים”, ושמעון פרס ביקש את הסכמתו לשם שהוא בחר לספרנו.



פרס לא נשא אז בכל תפקיד רשמי, ולכן היו עתותיו בידו. באורך רוח ובסבלנות אין־קץ הוא ניסה להסביר לי למה, לדעתו, השלום כבר נמצא, בפועל, מעבר לפינה. איני יודע אם הוא באמת האמין בזה או שהוא רק רצה להאמין שבכוח המילים אפשר לשנות מציאות. כך או כך, אריאל שרון החליט באותם ימים לעשות את אחד המהלכים הכי מאוסים בעיני; הוא הוביל את מדינת ישראל לעקירת אלפי יהודים מבתיהם בגוש קטיף ובצפון השומרון, ושמעון פרס תמך בו – והצטרף אחר כך למפלגה שהוא הקים.



מהלך כה דרסטי, כוחני, בלתי הגיוני, לא העזו לעשות אפילו הוגי חזון התעתועים כמה שנים קודם לכן בעת שהם עלו על קרוסלת הדמים שנתנה לגיטימציה לשובם של רבי־המרצחים לארץ ישראל. הסכמי אוסלו, שהיו מפירות הבאושים של “מחנה” שאותו הנהיג שמעון פרס, הובילו למותם של מאות רבות של יהודים. לא ידעתי את נפשי אז מרוב צער כשם שלא הבנתי את מה שעשה אריאל שרון בעת שמחנה הימין נתן בידיו את המושכות.



ניסיתי לברר את הדברים עם שמעון פרס בעת שיחותינו שהיו תמיד נעימות ולא מלוות בצרימה אידיאולוגית, אבל זה לא עלה בידי. האופטימיות שלו הייתה בלתי ניתנת לערעור. הוא האמין בכל לבו שהערבים רוצים, כמונו, בשלום, אף על פי שכבר אז היה ברור שאין כל סיכוי שאי־פעם הם יסכימו לוותר על תקוותם לכבוש מידי היהודים את כל השטח שממערב לירדן ולהחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור.



נתן שחם סיים את דברי ההקדמה שלו לספר בציטוט של נתן אלתרמן, המשורר האהוב על פרס, שבו נאמר כך: “על חוד סכין לנצח לא נזקין”. לדברי שחם, הכוונה של נתן אלתרמן הייתה שמי שכל ימיו נלחם על השקפתו ובערוב ימיו יכול להביט אחורה בלי זעם וקדימה בתקווה - לעולם לא יהיה ממש זקן.


אין ספק שהדברים מתארים את שמעון פרס במדויק. הוא היה לוחם בלתי נלאה למען השקפותיו; וגם כאשר הוא ידע שאין להן כל יסוד במציאות, הוא תמיד קיווה שמשהו בכל זאת ישתנה ויצדיק את האופטימיות שלו.



זה לא קרה עד יום מותו, ולמיטב השקפתי זה לא עתיד לקרות אי־פעם. מי שפצח במלחמה נגד ההתיישבות של היהודים במולדתם ההיסטורית לפני הרבה יותר ממאה שנים לא עומד לשנות את שאיפותיו בגלל חולמים בהקיץ בקרב העם היהודי. פרס חשב עד יומו האחרון שהים אינו אותו הים, וזה נכון. הים, בימינו, באמת הרבה יותר סוער והרבה יותר גועש, ומוטב לנו שלא לשגות באשליות פן נטבע בין גליו.