סליחה, ירושלים. השמועה מספרת שאם אומרים את הדברים הנכונים ובעיקר אם מתכוונים לכך, ביום רביעי הקרוב כל העבירות בין האדם למקום יימחלו ויימחקו. בין בני האדם העניינים מורכבים יותר, אבל הטקסיות מנצחת כשמדובר בישות שלא יכולה לדבר בשם עצמה. הטקסיות הזו לא שווה כלום כשמדובר בירושלים.
365 ימים בשנה רבים על העיר הזו בלי הפסקה. גם בכיפור. כולם מנסים להוכיח כמה הם אוהבים אותה, כמה הם מוכנים לעשות בשבילה, כמה דורות כבר הם מקדישים לה את חייהם ובעיקר מנסים להוכיח עד כמה לאחרים אין זכות על גרגיר חול בה, לא רעיונית ולא מעשית. העיר הכי קדושה, הכי טהורה, שאת חומותיה מעטרים חורים של קליעי כדורים שלא ניתן אפילו לספור אותם. ככה זה כשאת חשובה כל כך, כנראה זה הולך ביחד.
למלחמות כבר התרגלנו ומן הסתם לא נראה הכרעה בימי חיינו, אבל מה שראיתי בשבועיים האחרונים ברחובותיה של העיר דורש הרבה יותר מבקשת סליחה ומחילה כדי לצאת ידי חובה.
זה מתחיל בכך שיש מי שאוהבים אותה כל כך ומבקשים לבקר בה ובמקומות הקדושים, אך האהבה מעוורת אותם עד כדי כך שהם לא מסוגלים אפילו ללכת לפח הקרוב כדי לזרוק את עטיפות החטיפים והפיצות והסיגריות ופחיות המשקה והניירות הקטנים שמצאו באותו רגע בכיס, וממחטות האף מלאות הנזלת והטיוטות שרשמו כדי להכניס בין חרכי הכותל אבל לא יצאו בדיוק כפי שרצו. הכל על הרצפה. הכל עף עם הרוח לשולי החומות המפוארות של העיר העתיקה ומכסה את כתמי השתן הרבים. אם לא בתור מקום קדוש, אולי שווה להתייחס למקום כאל אטרקציה תיירותית ראשונה במעלה, אבל מסתבר שגם זה לא גורם למקומיים או לאחראים לנקות את הזוהמה.
זה נמשך בבניינים, שאומנם נבנים על פי קריטריון הדגל - בנייה באבן ירושלמית, אבל מרגע מסירת המפתחות אין דין ואין דיין ובטח שאין תשעה קבין של יופי. יותר כמו תשעה סוגים של צינורות (מזגנים, ביוב, חשמל, פתחי אוורור של מייבשי כביסה וכו׳), שפוצעים את הקירות ויוצאים החוצה בלי סדר, בלי תכנון ובלי מחשבה.
סליחה, ירושלים. אנשים שאוהבים אותך באמת ורוצים לראות אותך בשיאך משקיעים בך כל כך הרבה כסף, בונים בך מוזיאונים ובתי ספר, גנים ופארקים, מסגרות לילדים ולאמנים, אצטדיוני ספורט וכיכרות, ואז באים אחרים שטוענים שהם אוהבים אותך ומוכנים למסור את חייהם בשבילך אבל לא עד כדי כך שהם יתקינו בצורה ישרה וסימטרית את מספרי הבתים או ישמרו את החלונות היפים והמיוחדים שתכננו אדריכלייך. התמרורים שהוצבו כדי לשמור על הסדר מכערים את המקומות הכי עתיקים ומיוחדים שאפשר למצוא בעולם, וסרטי משטרה שלא הוסרו מזכירים לכל מבקר מה קורה כאן לעתים קרובות מדי.
הריבים והשנאה מעבירים אותנו על דעתנו. אנחנו מוציאים את הכעס הזה אפילו על שלטי המורשת היפים שנתלו על הבניינים מטעם העירייה, אלה שהושקעה בהם אהבה ומחשבה אדירה. הערבית נמחקה בחלקם, העברית בחלקם האחר, הרוזטות היפות שמעטרות אותם נתלשות כאילו מדובר בסמל של אוטו (והרי ברור שגם זה לא לגיטימי), יש כאלה שהגדילו לעשות ופשוט עקרו את השלט כולו ממקומו.
בהרבה ערים זה המצב. ילדים משועממים פורקים עול, מבוגרים שיכורים שהסביבה מעניינת אותם פחות מהתקציב לבקבוק הבא ואנשים שבורות ושנאה מביאות אותם לביצוע מעשים חסרי תכלית ואידיוטיים מיסודם, גורמים להרס ולחורבן במקום שבו הם נמצאים. ובכל זאת, כאב לי לראות את זה במיוחד בירושלים. עוד רגע הרי יכריז שר החינוך על אירועי 50 שנה לאיחודה של העיר - מריקוד הדגלים ועד תוכניות הלימוד. מה עם יוזמה למבצע ניקיון מקיף שיחשוף מחדש את יופיה של העיר? מה עם תוכנית שיקום לכל הבניינים המיוחדים של שכונת גילה, שבינתיים הספיקו להתפורר, ולגינות המרכזיות היפהפיות, שכבר סר חנן והפכו למרכזי אשפה? איך אפשר ללמד אנשים לאהוב מקום רק על סמך הקדושה שלו וההיסטוריה שלו בלי לחנך אותם גם לשמור עליו?
סליחה, ירושלים. התבלבלנו. קצת כמו עורכי החדשות שמשתמשים בביטוי השגוי והאיום, ״על רקע רומנטי״, שכחנו מה מותר ומה אסור, מה נכון ומה לא, בהתנהלות מול אהובים. הביקור בחלק משכונותייך אסור על מי שאינו תושב המקום, ובמקום אהבה מיטיבים להשליך שם ביצים ואבנים על מי שאינו רצוי. באזורים אחרים מבקשים הוכחות לאהבתך בדמות קללות וביטויי שנאה לאחרים. הברכה והקללה שלך הן כנראה הרצון של כל מי שמגיע אלייך להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. לפעמים הולכים לאיבוד בדרך הזאת.
כשמגרדים את כל השכבות האלה, ויש מה לגרד, את באמת העיר הכי יפה בעולם. המבנים הכי יפים, הרחובות הכי יפים, המסעדות והשוק וגן החיות ועוד לא דיברתי על מזג האוויר הטוב במזרח התיכון. אין מספיק זמן כדי לראות את הכל.
סליחה, ירושלים. יש הרבה סליחות שצריך לבקש ממך ברביעי הקרוב, ואומרים שאת מקורבת במיוחד למי שמקבל את ההחלטות. למה שלא תלחשי לו בקטנה שנמאס לך ממילים ושאחרי 4,000 שנה הגיע הזמן שכל המדברים גם יתכוונו למה שהם אומרים?