יש מדינות ויש מדינות. יש מדינות שלא מתביישות לבקש סליחה על פשעי העבר שביצעו, לנסות ולתקן את המעוות ולפצות את הקורבנות או משפחותיהם, גם אם באיחור של עשרות או מאות שנים. גרמניה, שמחויבותה לביטחונה של ישראל היא אבן יסוד במדיניות החוץ שלה, היא דוגמה בולטת. גם ארה"ב, אוסטרליה וניו זילנד, שהביעו חרטה ומנסות לשקם את אוכלוסיית הילידים שלהן על מאות שנים של נישול, גירוש ואפליה, הן מהסוג הראשון. ב-1956 ידע אפילו מנהיג המפלגה הקומוניסטית ניקיטה כרושצ'וב להוקיע את קודמו, הרודן האכזר יוסיף סטלין, על פשעיו בברה"מ.
לעומת זאת, טורקיה, שממאנת להכיר באחריותה לשואת הארמנים ומנסה להיאבק בכל מי שמבקר אותה על כך, היא מהזן השני: מדינות שמתנערות מאחריותן לפשעי העבר ומסרבות להכיר בהם. למרבה הצער גם ישראל נמנית עם אותו זן, וכמו אחרות, גם היא מפעילה מנגנוני דיכוי, הדחקת זיכרון ושכתוב ההיסטוריה.
מנגנון אחד הוא הצנזורה הצבאית, שמונעת לפרסם את עוולות העבר - רצח שבויים, גירוש אוכלוסייה, מבצעים אפלים, קשרים עם סוחרי סמים ועוד. ישראל, באמצעות משרדי ממשלה וארגונים מטעמה או בשליחותה, מפעילה גם מכונות תעמולה לחינוך ושכתוב היסטורי של עברה.
כלום לא היה נגרע מכבודה, ממעמדה הבינלאומי וממיצובה המוסרי בעולם, אולי להפך, אם הייתה מודה כי בלהט המלחמה שנכפתה עליה ב-1948 בידי הישוב הפלסטיני ומדינות ערב, הייתה מעורבת גם בגירוש של מאות אלפי אזרחים. ישראל יכולה הייתה להודות כי באותה מלחמה, שהייתה מבחינתה צודקת, בוצעו גם מעשי זוועה. הודאה כזו באחריותה החלקית (לצד העובדה שמאות אלפי פלסטינים נטשו את בתיהם מרצונם או משום ששעו להנחיות מנהיגיהם) הייתה יכולה אולי לסייע ולו במקצת לטיהור האווירה ולהורדת מפלס השנאה בינינו לפלסטינים. וגם אם זה לא היה מקדם את ההבנה בין העמים, ישראל הייתה זוכה להוקרה ולהערכה בקהילה הבינלאומית על יושרה, כנותה ורגישותה ההיסטורית.
הקשר הבלתי קדוש בין ניצולי שואה לגזענים
אך ניחא אשר למלחמת השחרור, שמאורותיה נוגעים לעצבים החשופים ביותר של הסכסוך הישראלי-ערבי. יש אירועים פחות שנויים במחלוקת, שבהם ברור מי הטוב ומי הרע.
קחו לדוגמה את יחסי ישראל-דרום אפריקה. בשנות ה-70 וה-80 ניהלה ישראל רומן מביש עם משטר האפרטהייד של שלטון המיעוט הלבן, שדיכא, עשק, השפיל, עינה והפלה את הרוב השחור. ישראל הייתה בין המדינות הבודדות בעולם שתמכו במשטר האפרטהייד, קיימה עמו קשרים ביטחוניים, מכרה לו נשק וטכנולוגיות ושיתפה פעולה בתחום הגרעין. הקשר הבלתי קדוש הזה בין מדינתם של ניצולי שואה לאפריקנרים הגזענים, שלא מעט מהם אהדו את המשטר הנאצי, היא מהפרקים המבישים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. עד היום לא טרחה ישראל להתנצל או להביע חרטה על מעשיה. לכל היותר הסבירו דובריה הרשמיים כי הקשר, שכונה גם "ברית המצורעים", היה כורח המציאות ותרם לאינטרסים הביטחוניים של ישראל.
לישראל היו עוד רומנים מגונים עם דיקטטורים באפריקה ובמרכז ודרום אמריקה שביצעו מעשי טבח ודכאו את בני עמם. מעשיהם לא הפריעו לישראל למכור להם נשק ולהדריך את פלוגות המוות שלהם. בעשור האחרון מנסה אומנם ישראל לשנות את גישתה ולשקול לא רק שיקולים של אינטרסים צרים אלא גם להזריק מעט מוסר - לדאבון הלב מעט מדי - למדיניות החוץ שלה. ולכן הפרסום ב"הארץ" בספטמבר כי ישראל הפכה לשתדלנית בארה"ב ובמדינות המערב של משטר הדיכוי והרצח של סודן, צריך לזעזע את מצפונו של כל ישראלי.
בסודן שולט ביד ברזל זה כ־30 שנים עומר אל-בשיר, שעלה לשלטון בהפיכה צבאית. בעבר אירח את רב הטרוריסטים, קרלוס הפסיכופט, עד שהסגירו לצרפת. הוא העניק מקלט לאוסמה בן לאדן ולכנופיית אל קאעידה שלו, שהופצצו בידי טילים אמריקאים. הוא סיפק בסיסים בארצו למשמרות המהפכה של איראן (תמורת נפט), ואפשר להם לאחסן נשק ולהבריחו לארגוני הטרור בעזה. ישראל לא היססה מאז 2009 להפציץ בסודן את המחסנים האלה ואת שיירות הנשק. ואולי חשוב מכל, השליט הסודני ביצע באמצעות צבאו והמיליציות שלו טבח עם בדרפור. בשל כך הוא הוכרז בידי בית הדין הבינלאומי בהאג "פושע מלחמה" שיש להעמידו לדין.
ובכל זאת, ישראל החליטה להתעלם מכל מעשי הזוועה, רק בשל העובדה שבשנתיים האחרונות הפנה אל-בשיר עורף לאיראן, ניתק עמה מגע וחבר לקואליציה הסונית בהנהגת ערב הסעודית שנלחמת במלחמת האזרחים בתימן נגד השיעה ואיראן. השתדלנות הישראלית, בשם "הריאל פוליטיק", היא עוד כתם מכוער על המצפון הישראלי והיהודי, על הנורמות הבינלאומיות ועל ערכי התרבות והדמוקרטיה שישראל מתיימרת להתהדר בהם.
המדהים הוא שהמעשים האלה של ממשלות ישראל נעשות במדינה שלכאורה מקדשת כל שנה בחודש תשרי, יותר מכל מדינה ודת אחרים, את הערכים של סליחה ומחילה והטהרות הנפש, לא רק בין אדם למקום אלא בעיקר בין אדם לאדם, שהכל נבראו בצלמו.