המניפסט המלומד שפרסמה שרת המשפטים איילת שקד גרר קריאת התפעלות שחצתה מפלגות. למרבה הצער נדיר למצוא במחוזותינו פוליטיקאים הרואים חשיבות בפריסת תפיסת העולם המניעה אותם ומשעינים אותה על מקורות הגותיים כפי שעשתה שקד. אלא שלאחר שסיימנו להתפעל, בדיקת תכניו של המסמך מראה כי הוא לוקה בכשלים ובסתירות פנימיות. אאיר רק כמה מהם כדי לתרום לשיח הציבורי שחשוב לקיים בנושא.
איילת שקד שרה מוכשרת, חרוצה ואינטליגנטית. היא הגיעה למעמדה הרם בזכות תכונותיה אלו. עם זאת, איש לא יכחיש כי היא לא כיוונה את חייה כדי להיות משפטנית דגולה, אלא כדי להיות פוליטיקאית במפלגת הבית היהודי ולקדם סדר יום דתי לאומי. המשפט הפותח את מאמרה, שלפיו התפיסה שהיא פורשת במאמר היא התפיסה שבשמה נבחרה לשמש שרת המשפטים, מעורר לפיכך תמיהה. הרי באותה מידה היא יכלה לשמש שרת הכלכלה או שרת התחבורה; תפיסת העולם שלה, אם כן, היא תוצר של למידה תוך כדי תנועה ועזרה לא מבוטלת של אנשי אקדמיה מהזרם השמרני. אין בכך כל רע, אבל מידת מה של צניעות מתבקשת כאן.
שקד מצביעה בצדק על בעיית עודף החקיקה של הפרלמנט הישראלי. תופעה זו היא בעיקר תוצאה של עליית חשיבותה של הפוליטיקה הפרסונלית ושל השחיקה בכוחן של המפלגות. אלא שהתנגדותה של שקד למגמה זו נעשית בשם דאגה לחירויות הפרט, ובהיותה כזאת היא משקפת צביעות וסתירה. ראשית, משום שיש חוקים רבים שנועדו להגן על חירויות הפרט. ושנית, יש לזכור כי נגד חוקי הדגל של חברת הכנסת נאוה בוקר, המגבילים את חירותו של אדם, לא נזעקה שרת המשפטים. יתרה מזה; היא פועלת במרץ לקידום חוק ההסדרה, שנועד להכשיר מאחזים בלתי מורשים הפוגעים בזכות הקניין של הפלסטינים. נזכיר, גם הפלסטינים הם פרטים. כמו כן, חירות הקניין היא מזכויות הפרט החשובות ביותר בהגותו הפוליטית של אחד ממייסדי המחשבה הליברלית - ג'ון לוק - שעליו היא נסמכת לא אחת לאורך מאמרה.
הצמצום של שקד הוא רק בכלכלה
שקד מבקשת להפוך את תפקידי המדינה למצומצמים ביותר, וזאת לדבריה כדי שלא להצר את שיקול דעתם של האזרחים, המכונים לעתים במאמרה "שחקנים". אלא שבניגוד להוגים שהיא מסתמכת עליהם, אשר עם כל חיבתם לדת דגלו בהפרדתה מהמדינה (דה טוקוויל למשל), הרי המפלגה ששקד נמנית עם ראשיה אינה מבקשת להשאיר מרחב של שיקול דעת לאזרחיה בכל הקשור לנישואים, לגירושים, לכשרות ועוד. תפקידה המצומצם של המדינה אליבא דשקד אמור אפוא להתרחש רק במישור הכלכלי. זה התחום היחיד שבו המדינה נסוגה מאחריותה המוסרית ומשאירה לאזרחיה להתמודד עם השוק החופשי על כשליו וחוסר חמלתו.
במישור הזהותי, לעומת זאת, הפרט אינו "נזנח" לטובת שוק רעיונות פלורליסטי וחופשי. שקד חוזרת באופנים שונים לאורך מאמרה על חשיבות מהותה היהודית של המדינה ועל הצורך בחיזוקה ובהנכחתה בחיינו. היא נמנעת מלפרט ומלתרגם חזון זה, אך מבט מהיר על מצעה והתנהלותה של מפלגת הבית היהודי יכול לספק לקוראים את הכיוון, וכך גם הצעת "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" שהגישה עם השר יריב לוין.
כשל נוסף במניפסט של שקד מופיע כאשר היא מבלבלת בין עם לבין אזרחים: "אני מאמינה בחוכמת העם; בהיסטוריה של עם ישראל ... ומכיוון שכך, אני מאמינה שאין דבר מוצדק ונכון יותר מההכרעה של העם ושל נציגיו. הממשלה מחויבת אך ורק לעם שבחר בה ברוב: העם המעוניין בכלכלה חופשית, בחירויות פרט ובמדינה עם צביון יהודי אמיתי, חי ותוסס". מעבר לבעייתיות הטמונה בצמצום תפקידו הפוליטי של העם רק לעת בחירות, הרי מתגלה לעינינו תפיסה אנטי-דמוקרטית בעליל. לא רק שהשרה מדגישה את עקרון בחירת הרוב מבלי לאזכר את חשיבות זכויות המיעוט, הרי היא מתעלמת מכך שבמדינת ישראל קיימים כמה עמים. ההכרעה בבחירות דמוקרטית אמורה להיות של אזרחי המדינה כולם ולא רק של בני העם היהודי. כדי לצמצם את הבעייתיות השרה חותמת את המאמר במס השפתיים הסותר את הנאמר לעיל: "אני מקווה שכל שר ושר בממשלה פועל כשלנגד עיניו עומדת אך ורק המחויבות לאזרחי ישראל. לכל אזרחי ישראל; אלה שבחרו במפלגתו ואלה שבחרו אחרת".
הוויכוח בעניין האקטיביזם השיפוטי הוא ויכוח ארוך. עמדתה השמרנית של שקד ברורה ולגיטימית כמובן. בכל זאת נשאלת השאלה: מה קורה במקרים שבהם המדינה פוגעת בזכויות היסוד של הפרט, אך הפרט מוחלש מכדי לעתור בעצמו לבג"ץ? האם אין זה ראוי להמשיך להבטיח כי עותרים ציבוריים יוכלו להגן עליו ולעתור בשמו? הדוגמה של פסילת בג"ץ את בתי הסוהר הפרטיים, גישה שאומצה השנה גם על ידי משרד המשפטים האמריקאי, היא דוגמה טובה בהקשר זה. גם הטיעון שמעלה שקד, שלפיו אין זה ראוי "שגוף שיפוטי שלא נושא בשום אחריות למילוי הארנק בשטרות כסף הוא שמרשה לעצמו לרוקן אותו", הוא בעייתי. האם ראוי ואפשרי בכלל שבית המשפט בבואו להכריע בסוגיות של צדק, זכויות ומנהל תקין ייתן דעתו על העלות הכספית של פסיקותיו? האם אין כאן מדרון חלקלק שסופו מתן פטור למדינה מאחריות לעוולותיה באמתלה כלכלית?
לבסוף, חשוב לציין שההקשר היהודי של המסורת הדמוקרטית אינו המצאה של שקד. אחד ההוגים הבולטים בזמננו של המחשבה המדינית היהודית הוא הפילוסוף מייקל וולצר, שפיתח זרם אינטלקטואלי עשיר. זרם זה מצא את המשכו במחלקות למדע המדינה ולהיסטוריה באוניברסיטאות בישראל. אם הייתה השרה מתוודעת לכתביו, הייתה מגלה כי סדר היום היהודי הדמוקרטי מכיל מנות גדושות של סולידריות ופלורליזם. ערכים שאינם אף מעניינו של מו"ל כתב העת "השילוח", שהעתיק באופן מחוצף את שמו מכתב העת שייסד בסוף המאה ה-19 הוגה הציונות הרוחנית אחד העם. הוגה שתפיסותיו היו רחוקות מאוד מהתפיסות הלאומיות הצרות והליברטריאניות ש"השילוח" כיום נותן להן במה.