כמה פיגועים נסכים לספוג עד שנפסיק עם שקר "ירושלים מאוחדת"?

המחבל מסילואן שיצא למסע ההרג השבוע, היה אומנם בעל עבר עשיר של אלימות והסתה, אבל לא סומן כמי שיש לו פוטנציאל להפוך למחבל רצחני. כמו רבים מתושבי מזרח ירושלים, הוא ראה בעצמו חבר במשמר הקדמי של הר הבית, נציגם של המוסלמים כולם אל מול היהודים המאיימים (בעיניהם) להשתלט על המקום הקדוש. הבעיה היא שהוא לא יוצא דופן: כמוהו יש עוד מאות, אם לא למעלה מזה, של פלסטינים ירושלמים שטופי שנאה שלא נרתעים מהסתה ומאלימות, ולכולם תעודת זהות כחולה.

ייתכן ששב"כ החמיץ סימנים שיכלו להעיד על הפוטנציאל המסוכן של המחבל. עדיין לא ברור אם היו כאלה. רבים התגוללו על השופטת שהסכימה לדחות את ביצוע עונש המאסר של ארבעה חודשים שהוטל עליו, אבל ספק אם הקדמה של ריצוי העונש הייתה משנה את התוכניות של המחבל - אולי הייתה משנה את התאריך שבו יממש אותן. מה שבעיקר מטריד הוא שמרגע שהשיג בחשאי את הנשק - שום מחסום לא עמד בדרכו. הוא נכנס לרכבו בעל לוחית הרישוי הצהובה, וכל ירושלים הייתה פתוחה בפניו, הוא רק היה צריך לבחור היכן להכות.

אנחנו ממשיכים לשלם את מחיר האיוולת של החלת הריבונות הישראלית על למעלה מעשרה כפרים ועיירות, שהיסטורית מעולם לא היו חלק מירושלים. השטח שסיפחה ישראל לירושלים לאחר מלחמת ששת הימים היה גדול פי עשרה מהשטח המוניציפלי של ירושלים תחת השלטון הירדני. תחת האתוס השקרי של הבירה הגדולה והמאוחדת, המשיכו ממשלות ישראל בשימור גבולותיה המופרכים של העיר, אבל בחלקים רבים של "מזרח ירושלים" מעולם לא החלנו את הריבונות בפועל.

במרחק של כמה דקות נסיעה מהמוסדות הלאומיים שלנו - הכנסת, משרד ראש הממשלה - שוכנים כפרים פלסטיניים ומחנות פליטים המוצפים בנשק, שישראל לא מספקת להם שום שירותים חברתיים והם כמו מטען צד שעומד להתפוצץ לנו בפנים. 

הישראלים הירושלמים יודעים את האמת: העיר הייתה ונותרה חצויה. רק ישראלים מעטים מבקרים בכפרים שסופחו אליה, בעיקר בצפון: כפר עקב, בית חנינא, שועפאט. אבל לתושבי הכפרים האלה, בעלי תעודת הזהות הכחולה, יש גישה לכל מקום בישראל. עד שלא יוגדרו מחדש גבולותיה של עיר הבירה שלנו - היא תמשיך לדמם.

 

יממה לאחר הפיגוע בבירה הופץ ברשתות החברתיות פוסט שטען כי המחבל היה בכלל סייען של השב"כ. כמו כל עמיתי, מיהרתי גם אני לבדוק את הטענה הזאת ונעניתי בהכחשה גורפת וחד־משמעית מהארגון. לכן אף אחד מכלי התקשורת הממוסדים לא פרסם או עסק בטענה המופרכת הזו. עיתונאים עדיין מאמינים שתפקידם לדווח עובדות ולא שמועות. ולמרות זאת: מאות אלפי אנשים נחשפו לשמועה, ואפשר להעריך שרבים מהם גם מאמינים בה.

בעולם המערבי מדברים על כך שאנחנו חיים בעידן שבו העובדות והאמת כבר לא רלוונטיות. יותר ויותר בני אדם צורכים את המידע שלהם ברשת ולא באמת מתעניינים במידת האמינות שלו. הרשתות החברתיות, שלכאורה היו אמורות להפוך את הפצת האמת לקלה ומהירה, עושות בדיוק ההפך. כל משתמש בוחר למה הוא רוצה להיחשף ולמה לא. האלגוריתם של פייסבוק תוכנן כך שיציג בפני כל אחד מאיתנו את המידע שהוא אוהב, שקרוב לדעתו, בלי קשר לאמינות שלו. במקום שהכפר הגלובלי יהפוך אותנו לאזרחים מודעים ומשכילים יותר הוא הופך אותנו לבורים, שמאמצים בלי בדיקה כל טענה או עמדה שמחזקת דעה מוקדמת שלנו.

יחד עם השחיקה באמון שמעניקים אזרחים למוסדות החברתיים והדמוקרטיים, הרשת יצרה גם תחושת זלזול וביטול כלפי מומחים. כל הדעות שוות - אלה שנחקרו ונבדקו ואלה שהומצאו. לפוליטיקאים חלולים זה הופך את הזירה הפוליטית־רשתית לגן עדן, שבו אפשר להפיץ ולשכנע בכל שקר, ובלבד שיחזרו עליו מספיק פעמים. תומכי ה"ברקזיט" בבריטניה ניהלו קמפיין שלם שהתבסס על הטענה שבריטניה מעבירה מדי שבוע לאיחוד האירופי 350 מיליון ליש"ט - טענה שאפילו הם לא יודעים לבסס אותה. בעידן כזה יכולים לפרוח פוליטיקאים כמו דונלד טראמפ, שמנהלים מסע בחירות שלם שהקשר שלו עם עובדות ועם האמת רופף, במקרה הטוב.

הרשת הופכת גם לזירה קורצת לגורמים זרים שמעוניינים להתערב בתהליך הפוליטי של מדינה אחרת. יש היום לא מעט כלי סייבר שיודעים ליצור הלכי רוח ברשת החברתית: ישויות פיקטיביות שמציפות את הרשת בעמדה או בטענה כלשהי, ומצליחות להשפיע על הלכי הרוח של קהל היעד במדינה הזרה. בני אדם, מסתבר, נוטים בקלות להאמין ב"עובדות", גם אם מפוקפקות, כשאלה משרתות את דעתם. 

כשגם העיתונות הממוסדת מתחילה לרדוף אחרי הקלקות של גולשים - המדרון החלקלק הופך תלול. בשנה שעברה עסקה בריטניה במשך יממה שלמה בסיפור שפורסם באחד מעיתוניה ולפיו ראש הממשלה דאז, דיוויד קמרון, ביצע מעשה מגונה בגוויית חזיר בהיותו סטודנט. קמרון עצמו אפילו נדרש להכחיש את הסיפור. העיתונאית שפרסמה אותו הודתה בדיעבד שלא הצליחה ואין לה דרך לברר אם הסיפור הוא נכון, אבל בזיכרון הקולקטיבי של בריטים רבים הסיפור הזה כבר נחקק כעובדה.

הרשת מחזקת גם את תחושת השבטיות: אנשים מסתגרים בקבוצות וואטסאפ ובמעגלי פייסבוק של אנשים הדומים להם בדעותיהם כדי להימנע מחשיפה למידע שמערער על האמונות שלהם. במקום לנצל את הטכנולוגיה להפצת ערכים אוניברסליים של פתיחות ונאורות, ההסתגרות הזאת רק מעודדת זרמים של שוביניזם, גזענות ושנאה. חברות דמוקרטיות, המעוניינות להישאר כאלה, חייבות היום להיאבק על החזרת מקומן של העובדות והאמת לשיח הציבורי.

והנה אמת אחת שראויה להיכנס לחשבון הנפש הלאומי שלנו בתשרי הזה (וברור לי שגם על הנתונים האלה, שמתבססים על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמינהל האזרחי, יהיו "מומחים" שיחלקו): ברצועת עזה נולד השבוע הפלסטיני ה־2 מיליון. תושבי הרצועה מצטרפים ל־2.9 מיליון פלסטינים שמתגוררים ביהודה ושומרון. אם נוסיף אליהם גם עוד 1.786 מיליון ערבים שמתגוררים בתחומי מדינת ישראל - נקבל 6.68 מיליון ערבים שחיים בין הירדן לים - רוב ברור על 6.419 מיליון היהודים שבישראל. ועכשיו בלי המספרים: בתשע"ז יש רוב ערבי ברור בין הירדן לים התיכון. כל מי שהוא ציוני וחרד לעתידה של המדינה הזאת כמדינה יהודית - חייב להכיר את האמת הזאת.