לימבו החגים בשיאו, גבירותי ורבותי. המטלה היהודית הקשה מכל - צליחת האסופה הנוקשה של מועדי ישראל כשבריאותנו הנפשית עדיין איתנה, הגיעה לשלב הקריטי. אם נשתמש במונחים מתחום הספורט, הרי שאנחנו ברבע הגמר. סיימנו את חגיגות פתיחת השנה וגברנו בקושי על צום ודין וחשבון נוקב. ועדיין קצה ההר אפילו לא מבצבץ. יש עוד הרבה לקרדות לזלול עד שננשום אוויר פסגות ונזכה להגיע לגמר ליגת האלופות של עולם החגים: הריקוד המפואר בשמחת תורה. כמו חייל שנשלח לקו הראשון בעזה בזמן מבצע, נבקש גם אנחנו מאלוהים שיצייד אותנו במזל. אין ספק שנצטרך אותו בימים הקרובים.

אישית אני לא בטוח שאפילו חסדי שמיים יסייעו לי בנקודה הזו. מזמן אבד לי קו המחשבה המפריד בין הבדיה למציאות, בין קודש לחול. עמודי התווך של היומיום נגוזו ואיתם יציבות חיי. לדוגמה, הארוחות הקבועות שהורגלתי אליהן, יסוד מרכזי ביציבות האנושית, נעלמו מהאופק ופינו מקום למציאות חדשה של כוננות קולינרית מתוחה. בהתאם לזאת חדלתי מלאכול במסגרות שאינן קשורות לחג כדי להשאיר מקום לכינוסים המשפחתיים הבלתי נגמרים. אין טעם להחזיק במקרר ולו קצה של עגבנייה. ברגע שמתפנה פיסת מקום בבטן ותחושת רעב מתגנבת לה, נשמעת אזעקה ארצית ומיד נקראים לאיזו דודה אבודה שהתגלתה רק לאחרונה, והופ, אתה מוצא את עצמך בשיאה של זלילה שבה אתה נדרש לברך, לבלוס קבבים, לטחון סלטים ולהרבות בקינוחים ממיסי עורקים. אם חלילה תסרב, המארח ייעלב עד עמקי נשמתו, לעולם לא תוזמן שנית ויעשו לך שיימינג מפואר שבשיאו אלפי טוקבקיסטים יטענו שאתה "גוי", "הורס שמחות" ו"עוכר ישראל".

ימי העבודה הסדירים, הדבר היחיד שמחזיק אותנו צלולים במהלך חיי השגרה הברוכה, קרסו לתוך בלנדר שמערבב סופי שבוע, ערבי חג ואסרו חג, לבלילה אחת גדולה. מותה של הרוטינה הרס את רצף השינה הנורמלי. במקומו סיגלתי לעצמי מנהגים חדשים: נמנום ביום, חיי ערות בחושך וחלימה בהקיץ. היות שדירתי ממוקמת בגבעתיים, שלעת עתה אינה לאס וגאס, אני מוצא עצמי בלילה תקוע בשעמום תחת מתמשך. השיטוטים הארוכים שלי בעיר בשעות הקטנות מניבים שיח עם למפות מובחרות ודריכה קבועה בגללי צואה של כלבים שממלאים כל מדרכה שנייה באזור. למרבה הצער, הנוהג של איסוף הגללים הללו בשקית עדיין לא הוטמע אצל חלק מהתושבים המקומיים, ויש ביניהם המתעקשים להשאירם גלויים כתזכורת תוססת לכך שפעולת המעיים של חיית המחמד האהובה שלהם תקינה לחלוטין. כולי תקווה שבאחד הלילות אתפוס עבריין כזה על חם ואביא אותו לבית דין מיוחד לעניינים אלה. אומנם זה טרם התרחש, אבל המרדף שלי אחרי החוק והסדר נמשך. אגב, שלא יובן לא נכון. אני מאוד אוהב בעלי חיים ובמיוחד את ההולכים על ארבע, ועדיין יש בי כמיהה סודית שיום אחד אשוב לביתי וסוליות נעלי יהיו נטולות מטענים עודפים. מי ייתן.

בתום חילוץ העצמות המקוצר אני שב למבצרי הקט. גם כאן, בדל"ת אמותי, החג בעוכרי. בערב ראש השנה הותקנו במרפסתי חלונות מרשימים וארוכים שהחליפו את התריסים החבוטים שחצצו שנים ביני לבין השכונה. אסתטית המקום נראה נפלא, אבל מעשית, עד שיותקנו וילונות, מה שיקרה כמובן רק אחרי החגים, ביתי הפך שקוף. כל גורם שמבקש לפלוש לחיי יכול לעשות זאת בלי מאמץ. החשיפה הבלתי רצונית הפכה את התנהלותי האינטימית למופע בידור מבוקש. לא שזוגתי ואנוכי מסעירים כאנג'לינה ובראד, אבל מסתבר שיש אנשים שהרביצה הממושכת שלנו מעוררת בהם סקרנות ואקסטזה. מדי יום שכנים ועוברי אורח משתהים ליד חלוני כדי לראות מה חדש בחיי. לפני כמה ימים אחד מהם אף ניגש אלי ודרש שאהיה פעיל יותר בבית. "זה מתחיל לחזור על עצמו ובכל זאת אני משלם ארנונה", הלין בכעס. אתמול התברר לי שברחוב המקביל נפוצה שמועה, ברוח הטלנובלה, שלחברתי יש מאהב שעתיד להיחשף בקרוב בפני הציבור בדירה המוארת. אותו אדם, כך טוענים, מוכר לי מאוד. ייתכן שאופתע. אני ממתין בסבלנות.

מאז שמתחם הזכוכית שבו אני גר גלוי לכל, הפסקתי להתנהל באופן חופשי. ימי ההליכה העצלה בסלוני בתחתונים ישנים, בלי להתקלח, תוך שתייה מבקבוקים ואכילה בידיים מבטנן של קופסאות שימורים, תמו. מרגע שהמחיצות נפרצו הפכתי להכלאה של חנה בבלי וקים קרדשיאן. גיחה לשירותים משולה לפסיעה על השטיח האדום, וצפייה בסדרות מול הטלוויזיה כמוה כביקור אצל מלכת אנגליה. חיי כעת משובשים. אבל איני יחיד במערכה. אלפי ישראלים דוממים צועקים מתוך הטור הזה ליושב במרומים שירחם. "אדון עולם, אם אנחנו העם הנבחר, תן לחגים להסתיים. השב לנו את חירותנו האהובה בצורת שגרה רדודה, אפורה וצפויה". חג שמח.