למזלו של ראש הממשלה, תמיד יהיה שם זה שיאפשר לו לחזור לבלטה הנוחה שלו כמגן העם היהודי ושומר ישראל לדורותיו. בכל פעם שהוא נקלע לצרה, יהיו אלה שיאפשרו לו לעטות על עצמו את הפוזה ההיא, שבה הוא ממלא את ייעודו האמיתי ותפקיד חייו. בסוף השבוע הזה הכסילים השימושיים היו אונסק"ו ובצלם. נתניהו אפסן לרגע את המו"מ הצפוף שלו עם יצחק הרצוג, במסגרתו (כפי שפורסם ב”מעריב" ביום שישי) הסכים להבנות מרחיקות לכת בתחום המדיני, כולל הקפאת בנייה, וחזר להיות ביבי: התקפה זועמת על אונסק"ו, והגחכה נזעמת של בצלם, “ארגון קיקיוני והזוי" בלשונו של ביבי, “שמנסה להשיג בדרך של כפייה בינלאומית את מה שהוא נכשל להשיג בדרך דמוקרטית".
נתחיל מבצלם: מה שמנכ"ל בצלם חגי אלעד אמר מול מועצת הביטחון זה שצריך להפסיק את הכיבוש הישראלי בשטחים. נדמה לי שעל הנאום של אלעד אפשר להחתים את כל חברות מועצת הביטחון, כולל ארה"ב לדורותיה. גם את כל אירופה, אפילו את כל אפריקה, שלא נדבר על אסיה. כל העולם כולו גשר צר וקיקיוני והזוי מאוד, שאוחז באותה דעה מוזרה שלפיה ישראל שולטת כבר 50 שנה על עם אחר. לידיעת נתניהו: אפשר להיות אזרח ישראלי נאמן ושומר חוק, ולהגיד את הדעה הזו גם בחו"ל. יש לא מעט ישראלים שחושבים ככה. זוהי דמוקרטיה. אם נחליף את זווית הראיה מלאומית לבינלאומית, מי שקיקיוני והזוי כאן זו מדינת ישראל, הנמצאת בבדידות מזהרת אל מול עולם שלם שמחזיק בקונצנזוס נדיר שלפיו הפלסטינים נמצאים תחת כיבוש.
כל מה שאמר נתניהו בעניין הפלסטינים, נכון ואמת ויציב. הם אכן לא החמיצו שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות, הם גומלים לנו ברעה תחת טובה, הם רצחניים וחלק מהם לא רוצים שלום ומעדיפים לזרוק אותנו לים. כל זה לא משנה את העובדה הבסיסית שיש כאן עם שנשלט בידי עם אחר, נקודה. מנהיג רציני לא יברח מהאמת הזו, אלא ינסה להתמודד איתה ולמצוא לה פתרונות. הקפאת בנייה מעבר לגושי ההתיישבות, למשל, היא אקט שלא פוגע בביטחון ישראל, אבל כן מוכיח את תום לבה אשר לפתרון שתי המדינות.
אני חסיד קטן מאוד של בצלם. הם עדיפים על שוברים שתיקה, שמרכזת את עיקר הפעילות בחו"ל, אבל אין לי צל של ספק שהם ישראלים, ציונים, שמאמינים בכל לבם שהם פועלים למען עתידה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. הוויכוח שלי עם בצלם ודומיו הוא שבדפוס הפעולה הזה הם מאבדים את הציבור, ממאיסים את עצמם על העם ומשיגים שם הרבה פחות ממה שהם מפסידים כאן. זהו ויכוח טקטי בעיקרו. יש להם זכות להגיד את דעתם בכל מקום, וגם לשאוף לכך שהעולם יתערב ויציל את ישראל מעצמה. זו אינה בגידה.
מה שנתניהו עושה פוגע בלגיטימציה של הארגונים הללו, בדיוק כמו שהוא פוגע בלגיטימציה של עיתונאים המבקרים אותו. זוהי הסתה, ובאווירה הנוכחית היא עלולה להיות מסוכנת. מי שעוקב אחרי הרשתות החברתיות או מקבל הודעות אימייל, מסרונים ושאר איומים מהימין, יודע שאחת הטענות המועלות כעת נגד תקשורת ביקורתית היא על עצם זכותה לבקר אישיות היסטורית כבנימין נתניהו. כשהדיון עובר לעצם הלגיטימציה, המדרון הופך חלקלק מתמיד. מתישהו, כשמישהו מבצלם או שוברים שתיקה או סתם עיתונאי יירצח, ימהר נתניהו לרחוץ בניקיון כפיו, בדיוק כפי שעשה אחרי רצח רבין. הרי גם אז הוא עמד בראש המסיתים. גם אז הוא הוזהר, במפורש, גם על ידי גורמים רשמיים וגם על ידי אנשים במטה האישי שלו. גם אז הוא פטר את האזהרה בביטול ונמלט אחר כך מאחריות.
כמה מילים על אונסק"ו: התנפלות האמוק על הארגון האומלל הזה היא שיא חדש של פאתטיות ישראלית. אונסק"ו לא החליט כלום בסוף השבוע. אונסק"ו זה ארגון שעושה דברים, וישראל זוכה לשתף איתו פעולה בפרויקטים רבים, פוריים ומועילים להנאת כל הצדדים. מי שהחליטו את ההחלטה המגוחכת היו 24 מדינות, בהצבעה. מי שהתנגדו היו 6 מדינות. לאיפה נעלם השחץ הנתניהואי בשיחותיו האינסופיות עם התקשורת, על ניפוץ הרוב האוטומטי נגד ישראל? איפה גושי התמיכה החדשים שהתגבשו לטובתנו? המקסימום שהצלחנו לעשות זה להעביר כמה מדינות אירופיות מהצבעה בעד להימנעות. מחיאות כפיים סוערות. להחלטת אונסק"ו אין שום השפעה, חשיבות או נפקות כלשהי. היא לא דומה להכרזה ההיא באו"ם על הציונות כגזענות. לכן ההתנפלות של סוף השבוע משרתת, שוב, את המטרה העילאית של זריית מסך עשן וחול בעיני הציבור בבחינת כולם אנטישמים ורק ביבי יציל אותנו מידם.
בינתיים, בעודו מגדף את האו"ם ומחרף את בצלם ומבקש ארכה של עוד חצי שנה לפינוי עמונה, ניהל ומנהל נתניהו מו"מ ארוך, מקיף ומייגע עם יצחק הרצוג, שבמסגרתו הסכים, יותר מפעם אחת, לדברי הרבה יותר משני עדים (מכמה לאומים) להקפאת בנייה בשטחים, מעבר לגושים, ללא תאריך תפוגה. בכל פעם שהוא מגיע להסכמה הזו, ברכיו מתפוקקות והדם אוזל מפניו והוא נבהל ומתחרט ונמלט - אף שעמוק בתוכו בנימין נתניהו יודע שזה המעשה הנכון לעשותו. בהסכמות הללו, הוא גם מוותר בעצם על הבית היהודי לטובת המחנה הציוני, החלטה אסטרטגית חשובה, מתבקשת, שמטרתה למנוע מכולנו להפוך לקיקיוניים והזויים. אבל בעניין הזה, בניגוד להשתלחויות בשמאל ובתקשורת, אין לנתניהו האומץ הנדרש כדי לעבור מדיבורים למעשים.