דיבו צאלח הוא עבריין טיפוסי משכונת שועפאט במזרח ירושלים. "אלקוצי". בן 34 בעל רקורד של 13 שנים בכלא. עבריין תעבורה כבד, שמתמחה בגניבות רכב מתוחכמות, בזיוף מסמכים ובהברחת שב"חים, פורץ מקצועי שלא בחל בהפעלת אלימות כלפי שוטרים. את המאסר האחרון ריצה על עבירות רכוש באזור המרכז. הבחור "הסימפטי", אשר היה מעורה מאוד בחברה העבריינית היהודית במערב העיר, עמד בראש כנופיה שהתמחתה בהתפרצויות לחנויות ישנות בתל אביב בשיטה פרימיטיבית יחסית: היו מחברים שרשראות ברזל מהטנדר שלהם לחלונות ראווה, גוררים את החלון בפול גז, ובתוך דקות מרוקנים את תכולת החלון והחנות. הוא נשפט לשלוש וחצי שנים, קיבל שליש והשתחרר בחודש יוני אשתקד.
דיבו, האסיר המשוחרר, לא חזר למערב העיר ועזב את שועפאט לטובת מחנה הפליטים א־ראם, בין שדה התעופה עטרות לרמאללה. הוא הקים עסק לשטיפת מכוניות בחסות בני משפחה, שמפעילים סינדיקט של מכוני שטיפה, וגילה חלון הזדמנויות לעבריינים נושאי תעודת זהות כחולה בשטח B, שבו יש טשטוש מוחלט של גופי אכיפת החוק. מצד אחד, משטרת ישראל, שאינה משקיעה בשירותי שיטור קלאסיים לאוכלוסייה האזרחית, אלא מתמקדת בניטור פעילות חבלנית עוינת (פח"ע). מצד שני, המשטרה הפלסטינית, שלה יש בשטח זכויות אכיפה בתיאום עם משטרת ישראל, אולם כללי המשחק שלה שונים לחלוטין - מדיני הראיות ועד טוהר המידות.
בשעות הצהריים של 21 באפריל הגיעה קבוצת שוטרים פלסטינים במכוניות אזרחיות למכון השטיפה. לפי סרטי מצלמות האבטחה, ללא כל הודעה מוקדמת הם החלו לזרוע הרס במקום, לצעוק, להכות ואפילו לירות. הבלשים חיפשו את דיבו ומשלא מצאו אותו המשיכו בכוח מתוגבר של כ־20 שוטרים במדים למתחם המשפחה הסמוך. שם חזרו על עצמן התמונות שבהן שוטרים פלסטינים צועקים, מכים ויורים. בסיום הפעולה נלקחו למפקדה של המשטרה הפלסטינית ברמאללה 13 עובדים ובני משפחה. דיבו נמלט לשטח ישראל, והמשטרה הפלסטינית הוציאה נגדו צו מעצר והפיצה כרזה על היותו מבוקש בחשד לסחר בסמים וירי על שוטרים.
בחלוף שלושה שבועות שוחררו לישראל העצורים, אשר נשאו תעודות זהות כחולות. בבית המעצר ברמאללה נותר ישראלי אחד, יחיא עבד אל־קאדר ממזרח ירושלים, שנגדו נטען כי היה שותף של דיבו לירי על השוטרים הפלסטינים. המשטרה במחוז ש"י לא הוטרדה כנראה מאירוע שבו עשרות שוטרים פלסטינים נכנסו למחנה א־ראם ועזבו את השטח עם 13 חטופים, בהם אזרחים ישראלים כאמור.
פרקליטו של עבד אל־קאדר, עו"ד רמי עותמן, פנה כעבור חודש למינהלת התיאום והקישור בין ישראל לרשות הפלסטינית ברמאללה, אבל גם הפנייה הזו לא הניעה את מדינת ישראל לסייע למשפחת עבדל קאדר, או לדרוש הבהרות רשמיות בנוגע למעצרו. לפיכך, בחודש יוני הגיש עו"ד עותמן עתירה לבג"ץ, שיורה למדינה לפעול להשבתו מרמאללה של האזרח הישראלי אשר נעצר בשטח שבריבונות ישראל.
המדינה השהתה את תגובתה לבג"ץ, אבל בעקבות העתירה התנהלו מגעים מהירים עם המשטרה הפלסטינית. עבד אל־קאדר הוחזר לישראל והעתירה נמחקה, אבל דיבו נעצר כאן לבקשת הפלסטינים והוגש נגדו כתב אישום מוזר, אשר מנותק לחלוטין מאירועי אותו היום בא־ראם. או כפי שכינה זאת אחד מעורכי הדין: "זה לא תיק תפור, זה תיק גזור".
כתב האישום שהוגש על ידי פרקליטות מחוז ירושלים מגולל סיפור שהתחיל במשא ומתן בין המשטרה הפלסטינית לבין אנשיו של דיבו, על קבלת תשלום עבור החזרת מכונית ורכוש שנגנבו מבית ספר ברמאללה, מה שהתפתח למרדף במחנה א־ראם שבמהלכו ירו הגנבים צרורות מנשק אוטומטי על השוטרים הפלסטינים, אשר נסו על נפשם עד שדיבו השיג אותם באזור כיכר השאהיד, אבל משום מה בחר לחוס על חייהם.
מסרטוני מצלמות האבטחה עולה סיפור שונה לחלוטין: השוטרים הפלסטינים נראים פושטים על מכון השטיפה באקדחים שלופים ויורים ללא הבחנה, כך גם במתחם המגורים שבו נחקרו באלימות עובדים ובני משפחה שנעצרו. הסנגור בתיק, עו"ד אמיר נבון, גם חקר ומצא כי לפחות אחת המכוניות שבה הגיעו השוטרים הפלסטינים נגנבה מישראל. לפי הסנגור, מעבר לכך שחומר הראיות בתיק אינו הולם את הטיעונים בכתב האישום, מבקשת המעצר נעדר גם אירוע חטיפת האזרחים מהשטח הריבוני של ישראל, והחזקתם במעצר ממושך ברמאללה.
בחומר הראיות "נשכח" ממצא אחד, המסביר כנראה את התנהלות המשטרה הפלסטינית בגיבוי המשטרה והפרקליטות בישראל: "חבר" של השוטרים הפלסטינים בשב"כ הישראלי תיווך בינם לבין המשטרה והפרקליטות, עד לשחרור של עבד אל־קאדר והמעצר של דיבו. הוא אף המליץ לקבל את כל הדרישות "הסבירות" של השכנים מהרשות. וכך, כתב האישום נגד דיבו מבוסס על גרסאות משופצות של השוטרים הפלסטינים, בתיאום עם חוקרי ימ"ר ש"י אשר אירחו אותם במצודת המחוז הניצבת על פסגת אחת הגבעות במעלה אדומים. מחשד לסחר בסמים בצו המעצר המקורי של המשטרה ברמאללה, הם עברו לחשד בעבירות רכוש וירי על שוטרים.
כאוס מזרח ירושלמי
בסיפור הפלילי "הקטן" על דיבו ישנם כל המרכיבים המלמדים על הכאוס המזרח ירושלמי של פשיעה על קו התפר, עם שתי מערכות חוק המייצגות שני עמים מסוכסכים, המנסים לקיים מערכת יחסים אזרחית, שפויה לכאורה, בתוך הטרגדיות שמייצרת המציאות הפוליטית, דוגמת זו שהתרחשה השבוע מול המטה הארצי בירושלים עם מחבל שרב הנסתר על הגלוי במקרה שלו.
מידע מודיעיני מגמתי של שוטרים פלסטינים הופך לראיות שמפברקים שוטרים ישראלים. וזאת בהוראת סוכני חרש ביטחוניים, שבפרקליטות לא מציבים להם גבולות. את המחיר משלם במקרה שלנו "הגנב הערבי" דיבו, שהמדינה תשאף להסדר טיעון איתו כדי להימנע מעימות מהותי בבית המשפט, אשר בו ייחשפו העסקים האפלים של שירותי הביטחון ומשטרת ישראל עם הפלסטינים בתיק הזה. בינתיים הנורמות האלה, של הפעלת מקורות ברשות הפלסטינית על חשבון פברוק ראיות במחוז ירושלים, הולכות ומתקבעות במערכת אכיפת החוק ומשחיתות אותה. והנה עוד סיבה לכך שחייבים לחלק את ירושלים.
בעבר הייתה פעילות משותפת נרחבת ביותר של עבריינים ישראלים במזרח ירושלים: רכוש גנוב, סמים, הימורים ושוק אפור. הקלובים (חמארות) של משחקי הקובייה בעיר העתיקה משכו אליהם מאות מהמרים מרחבי הארץ, שהגיעו בקבוצות גדולות של באסטיונרים וסוחרים עם חבילות של מזומנים, מלווים באוהדים עבריינים ומאבטחים. בקלובים של אל־קודס הימרו אז על מאות אלפי דולרים בזריקת קובייה אחת. כך למשל נוצר הקשר בין עופר מקסימוב לבין הכנופיה הירושלמית של גבי בן הרוש. וכל השאר היסטוריה שנכנסה לדברי הימים של הפשע בישראל.
ירושלים 2016, יגידו לכם כל אנשי המשטרה הרלוונטיים, הצליחה להנמיך למינימום את רמת הפשיעה החמורה במגזר היהודי. עד כדי כך שהתחום הפלילי נותר בעיקר בצד של ערביי העיר שחוברה לה יחדיו. "העבריינים במזרח ירושלים מתעסקים בעיקר בפשיעת רחוב במערב העיר, בין היתר משום שהפשיעה החמורה בירושלים כמעט נעלמה", אומר קצין בכיר לשעבר במשטרת ירושלים, אשר נטל חלק פעיל בחיסול הכנופיה הירושלמית. "העבריינים היהודים הנוכחיים, צעירים בדרך כלל, מפחדים מהם כי הם ערבים. חוץ מזה, המספרים שלהם מטרידים. הם מתרכזים בכפרים ובמחנות פליטים, שגם המשטרה נזהרת בכניסה אליהם. אפילו כוחות מג"ב וצה"ל נכנסים לפעילות שם בחששות גדולים. חלק מהחמארות שהזכרת פועלות עד היום בעיר העתיקה, אבל לא כל כך נוגעים בהן, כי התחום הפלילי הוא בסדר עדיפות משני".
הפשיעה הפלילית אולי מונעת מהתסכול הלאומני ומהמצוקה החברתית, אף על פי שמצבם של תושבי מזרחי העיר טוב לאין ערוך מזה של בני עמם בשטחי הרשות הפלסטינית, גם מבחינת הזכויות מול החוק הישראלי וגם מהבחינה הכלכלית. לא מן הנמנע שעבריין אשר עסקיו נושאים רווחים, יידרש לשתף בהם את בכירי המשטרה הפלסטינית. למשל אם יש לו רכוש גנוב, ניתן לו לנהל עם השוטרים משא ומתן על החזרתו תמורת תשלום, כפי שטוענים הפלסטינים בתיק נגד דיבו. אבל מנגד, הם ידועים באפס סובלנות אל מול סוחרים בסמים קשים, מה שעשוי להתבטא גם בהוצאות להורג ללא משפט.
הפשע במזרח העיר מתמקד בתחומים כמו הפצת קוקאין לשטחי הרשות הפלסטינית והפצת תוצרי מעבדות הידרו, נייס גאי וחשיש משטחי הרשות לתוך ישראל, ענף מאוד פופולרי. מסלול דומה עושים רכוש גנוב, מכוניות וחלקי חילוף לרכב. לאחרונה נפוצות גם עבירות הונאה נרחבות ומתוחכמות בתחום של חשבוניות פיקטיביות, כאשר בחזית מוצבים אינסוף "קופים" עניים בכל הגילים, שאינם נרתעים ממאסרים.
מאבדים את השליטה
פשיעת הרחוב המדוברת אינה מיוחסת בדרך כלל לתושבים הוותיקים של העיר העתיקה, אשר נחשבים למבוססים יחסית, אלא לעשרות אלפי הצעירים מהכפרים והיישובים בעוטף ירושלים, שועפאט, ואדי ג'וז, בית חנינא, סילואן, א־ראם וכדומה, שבהם מתגוררים פלסטינים שהיגרו מהשטחים. אלה גם מעורבים בעבריינות תעבורה כרונית. לפי הערכות של גורמי מקצוע, כ־70% מהצעירים בעיר נוהגים ללא רישיון, וערביי האזור מציפים את רוב אולמות הדיונים בבית המשפט לתעבורה בירושלים.
במשטרה לא מדברים על משפחות פשע חמושות במונחים הישראליים, עם סכסוכים בומבסטיים וחיסולים, אבל בהחלט מדברים על חמולות גדולות ודומיננטיות אשר מתמחות בתחומי פשיעה מסוימים זה עשרות שנים, ואינן נכנסות זו לתחומה של זו. המשפחות הבולטות הן מוגרבי, חיג'אזי, סוב־לאבן, סליימה, אבו סביתאן, אבו אלהאווא, ויש עוד כמה.
מעבר לתעשיות הסחר בסמים והסעת שב"חים לתוך ישראל, תחומי העיסוק של חלק מהמשפחות יכולים להיכנס לרומנטיקה של הפשע: משפחה אחת מתמחה בסחר בתכשיטים גנובים וקונה מגנבים תכשיטים וחפצי אמנות מכל הבא ליד, משפחת אחרת מפעילה מערך פריצות לבתי מרקחת וסוחרת במוצרים הגנובים בעיקר בשטחי הרשות הפלסטינית. תחום אחר הוא של גניבת מכוניות יוקרה באמצעות מערכות מחשב משוכללות, שמפצחות קודים מתוחכמים. הכי מטרידות הן חוליות הפורצים, שפושטים על מתחמי מגורים ברחבי הארץ וביום אחד מעמיסות שלל מכמה דירות. מה שהופך כל מזרח ירושלמי שנעצר לבדיקה לחשוד פוטנציאלי על פי פקודות המטה הארצי.
ואחרי כל "העושר" הזה, כפי שתואר כאן, "לא תמצא אצלם רהבתנות. לא מכוניות יוקרה, רולקסים ולא שומרי ראש", מספר איש מקצוע שמתמחה בעבודה מול עבריינים ממזרח ירושלים. "הם משקיעים את כל הכסף בקופה של החמולה שלהם, בעיקר בבנייה לא חוקית".
"משטרת ירושלים שינתה פניה", מוסיף קצין המשטרה הבכיר לשעבר ממחוז ירושלים. "כמו שלא נותנים לערביי מזרח העיר מספיק שירותי רווחה בריאות וחינוך, כך מקצצים להם גם בשירותי משטרה". אותו קצין משטרה מסכים עם האמירה שאיבדנו שליטה על הפשע במזרח ירושלים. "אנחנו כבר בשלב ספיגת התוצאות", הוא מבהיר. "דרוש כאן שינוי תפיסה אמיתי ולא סתם עוד כיבוי שריפות. שינוי כזה אולי אפשרי, אבל הוא דורש שנים ארוכות והשקעה עצומה של כספים. השר לביטחון פנים הנוכחי כבר לא יצליח לבצע זאת, כי זה הרבה יותר גדול ממנו. המצב מחייב גם שינוי תפיסה פוליטי, מלמעלה".
תגובת משרד המשפטים: "החקירה במשטרת ישראל נוהלה שלא בהתבסס על הראיות שנאספו ברשות הפלסטינית ונחקרו במסגרתה עדים רבים. על בסיס מכלול העדויות, כולל עדויותיהם של מספר אזרחים, התברר כי הנאשם אשר טען כי לא היה בזירה, זוהה בזירה כמי שהשתמש בנשק באירוע.
"עניינם של מעורבים אחרים נבחן אף הוא, אך בשל דלות ראיות בהפללה נגדם, בעיקר בשל היעדר הפללה על ידי גורמים נטולי אינטרס, לא הוגש נגדם כתב אישום.
"נבהיר כי מכלול הנסיבות, כולל התנהגות שוטרי הרשות הפלסטינית, נמצאים בחומר החקירה ונלקחו בחשבון בעת הגשת כתב האישום".
רשימות נוספות של אמיר זוהר ב־POSTA.CO.IL