סליחה, אישה עם מעיל אדום ומבט כועס, סליחה

היה זה יום חורפי בבית הקפה השכונתי ביפו. הזמנתי תה שיחמם אותי וכמה עוגיות שישביעו. כמה ימים קודם לכן הבטיח החזאי בערוץ החדשות המרכזי שזה יהיה החורף הקשה ביותר בשנים האחרונות. “קנו מטריות, מפזרי חום, חסנו עצמכם נגד שפעת, חזקו את גגות הרעפים". אני מניחה שמה שנכנס באוזן אחת יצא מהאוזן השנייה. איש לא האמין שפה, במדינת המדבר והבצורת, יכה אלוהי הגשם, אבל החזאי דיבר אמת.

הייתי לבד בבית הקפה. הגשם הלך והתחזק עד שהתחלף בפתיתי ברד. המלצרית ישבה בחוסר מעש, למעשה היא שיחקה בסלולרי שלה. “משעמם, הא?", התעניינתי אצלה. “לא הייתי צריכה לקחת את המשמרת הזו", היא ענתה לי.

הבטתי החוצה. נדמה היה שהסערה שטפה את כל יפו. לא משנה כמה תתחדש העיר, כמה תהפוך את עורה ותנגיש עצמה לבעלי ממון, תמיד היא תיראה מלוכלכת. חייכתי לעצמי. גשם זה ברכה, זה שפע, סבתי הייתה מסבירה לי בימים שעוד הייתה יכולה לדבר.

בחורה גבוהה, בת 30 לערך, נאת מראה, לבושה במעיל אדום, סגרה את המטרייה ונכנסה גם היא אל בית הקפה. המלצרית הניחה את הסלולרי וקיבלה את פניה. “בואי, שבי ליד החימום", היא הזמינה אותה. האישה הודתה לה והתיישבה. “יש לכם סיידר?", היא שאלה. “מיד יגיע", הבטיחה המלצרית.

חייכתי אל האישה. היינו האמיצות היחידות שיצאו לבית הקפה במזג האוויר הזה. היא בהתה בי בחזרה. מבטה לא היה ברור לי, ספק הטריד אותי. כשהגיע הסיידר אל שולחנה, היא לקחה ממנו שלוק וצעקה: “שיט, נשרפה לי הלשון".

השפלתי מבטי אל השולחן, מה שהיה די מוזר, כי חוץ מכוס התה שלי לא היה מונח עליו דבר.

“את יודעת מרסל, פעם אהבתי אותך", אמרה האישה. הרמתי חזרה את ראשי. “אנחנו מכירות?" שאלתי, מנסה להיזכר, להצליב את פניה עם איזה אירוע או תקופה בחיי. “אני מכירה אותך, את לא מכירה אותי, אבל זה כבר לא משנה", היא מלמלה, שתתה עוד קצת מהסיידר, הפעם אחרי נשיפה לקירור, ואז הוסיפה: “עוד לפני שהתחלת לכתוב בעיתון, עוד כשהיית מפרסמת רק סיפורים בדף הפייסבוק שלך, שימשת כתחביב המשפחתי שלנו. עד שהפכת להיות שנואה עלי".

דפיקות הלב שלי הואצו. מה יש לה, לאותה אישה, נגדי. “משהו שכתבתי?" שאלתי. “אולי על ביבי? על יאיר? אמרו לי לא להתעסק בפוליטיקה, אבל לפעמים היא יוצאת ממני". “לא", היא אמרה, “פוליטיקה לא מעניינת אותי, את באמת רוצה לשמוע למה?".

“בטח", השבתי, “תרצי לעבור לשבת לידי?".

“לא, מצטערת, אני לא מסוגלת", האישה אמרה.

הפעם לקחתי את זה כעלבון אישי. כבר סיפרתי לכם, אני לא אדם שאוהב לריב, והמחשבה שמישהו לא אוהב אותי מטרידה את מנוחתי. לא פעם אני חושבת למה בחרתי לעסוק בתקשורת, בספרות, בתחומים כל כך חשופים. ביקורות רעות לא חולפות לידי.

“זה בסדר", אמרתי כמו ילדה נעלבת, “ספרי לי, מה עשיתי?".

האישה לגמה לגימה נוספת מהסיידר, כמעט סיימה אותו, והתחילה לדבר. ראיתי בזווית העין את המלצרית נוטלת סמרטוט ועושה עצמה מנקה את השולחנות, שאיש כמובן לא לכלך, הכל כדי להתקרב ולשמוע.

“עד לפני כמה חודשים", היא פתחה, “בכל ערב, אחרי שאליה, בתי בת ה-14, הייתה מסיימת להתקלח, להכין את המערכת לבית הספר ולשוחח עם חברותיה, היא הייתה קוראת לי מחדרה ושואלת ‘אמא, מרסל פרסמה סיפור בפייסבוק?'. זה בטח יישמע לך מוזר, אבל בתי סירבה בכל תוקף לפתוח לעצמה פייסבוק, אמרה שזו רשת של עצלנים, של אנשים בלי חיי חברה ודעה עצמאית. אז פתחתי אני, בשביל שתינו. ובכל ערב, כשפרסמת סיפור, הייתי צועקת לה בחזרה ‘כן!'. תוך דקה היא הייתה במיטה שלי, והלפטופ מונח על ברכי. ‘מי תקריא היום, אני או את?', הייתי שואלת את אליה. ‘זה סיפור אהבה?', היא הייתה שואלת בחזרה. אם היה זה אכן סיפור אהבה, אליה ביקשה להקריא. את הדמויות הייתה מחיה בקולה: המאוהבות היו בעלות קול עדין ולוחש, המאוהבים היו בעלי קול נואש ועצוב. לא פעם אמרתי לה שהבחירה ללכת למגמת תקשורת במקום למגמת תיאטרון היא החמצה".

“אליה שלי", חייכה האישה, עשתה הפסקה וביקשה מהמלצרית עוד סיידר. “כבר", היא אמרה והלכה במהירות למטבח, כמו מפחדת להפסיד את המשך הסיפור.

“אם היו סיפורים על נזקקים, סיפורים פוליטיים או שכונתיים, הייתי אני מקריאה", האישה המשיכה. “כך או כך, מרסל, אלה היו הרגעים שלנו ביום, הרגעים שבהם לא היו מחלוקות, לא אמא קשוחה ונערה מתבגרת וסוררת. אלה היו רגעים אחרים, שתינו ביחד, מול סיפורי חיים או סיפורים לא מציאותיים".

“מעולה", פרגנתי, “יש לכן קשר יפה, הלוואי שבגיל הזה גם לי היה קשר כזה עם אמי".

האישה הרצינה לפתע. מבטה הנוגה הפך סוער ועצבני. “אבל אני כבר לא מסוגלת לקרוא אותך מרסל, הסיפורים שלך עושים לי בחילה".

המלצרית חזרה עם הסיידר. היא הביטה באישה, בי, עוד לפני שהניחה את הכוס על השולחן.

“אבל למה? הם לא השתנו הרבה, אולי קיצרתי אותם מעט", נדהמתי, הרגשתי כאילו היא נועצת לי סכין בבטן ומסובבת אותה.

“לא מעניין אותי", האישה קמה מהכיסא. “קצרים או ארוכים, זה לא מעניין אותי, את מבינה?".

“למה את מתנפלת עליה?", התערבה פתאום המלצרית בשיחה בין הלקוחות שלה.

“לפני עשרה חודשים אליה נפטרה", שחררה האישה אל האוויר את המשפט שמהדהד בראשי עד היום. “סרטן, גרורות בגוף, לא נתנו לה סיכוי".

פתאום הכל היה ברור. הסיפורים שלי, הזמן הזה בערב שהיה שמור רק לשתיהן. הצחוק כשכתבתי על הזקנים שרוצים לאהוב, הבכי כשכתבתי על הבחור שעזב אותי לטובת אחת מחברותי, הכעס כשכתבתי על התור הארוך בחדר האוכל לנזקקים, התשוקה כשכתבתי על אהבה ראשונה בחוף הים. כל מה שקראה האישה יחד עם הילדה שלה פתאום נעלם, בחסותה הרעה של המחלה.

נשכתי את שפתי, נדמתי. האישה הניחה שטר של 50 שקלים על השולחן, לבשה את מעילה, פתחה את המטרייה וביקשה: “תכתבי פעם עליה, על אליה. אולי היא תרוץ אלי לחדר ותשאל אותי ‘אמא, יש סיפור היום?'. אולי אגיד לה ‘אליה, הסיפור עלייך'. ואז אקריא לה אותו לאט-לאט, שלא תעזוב אותי. תכתבי סיפור על ילדה שלא יכולה לעזוב את אמא שלה, תכתבי".

המשכתי לשתוק. הבטתי במלצרית, חיפשתי מפלט, רציתי שהאדמה תיקח את כל סיפורי ומילותי.

האישה הביטה בי, כמו מאוכזבת, ויצאה מהמסעדה.

היא לא כתבה לי מאז, לא פנתה אלי, לא יצרה קשר. לו יכולתי לשחזר את אותו הרגע, הייתי מגייסת את כל מילות הנחמה שאני מכירה ומחבקת אותה חיבוק חם, מבין, אוהב ומתנצל.

פול בוסה אמר: “סלחנות לא משנה את העבר, אך מרחיבה את העתיד".

הלוואי שתסלח לי אותה האישה. על סיפורי, על הרגעים שתמו מוקדם מדי, על שתיקתי.

סליחה, אישה עם מעיל אדום ומבט כועס, סליחה.