מדינת ישראל והעולם נמצאים זה זמן ארוך ביחסים מסוימים מעצם היותנו דיירים משותפים באותו כוכב לכת. אומנם ההכנות להתיישבות במאדים בשלב מתקדם, אבל נראה שנמשיך לחיות כאן לצד המדינות האחרות עוד אלפי (?) שנים, והנה נכנסנו לשנה החדשה, שנת חמשת אלפים ועוד תשע"ז שנים. זה תאריך ששאר העולם אפילו לא יודע מה הוא. הנה רק הדגמה קלה למפריד בינינו לבין שאר העולם: אנחנו המדינה היחידה בעולם שבה חוגגים בחג רשמי ובימי חופשה רשמיים את חגי הלוח הישראלי. מאז ימי האימפריה הכוזרית לפני כאלף שנה לא היו החגים היהודיים חגי המדינה.
אם כן, לרגל השנה החדשה ננסה להרהר טיפה ביחסינו עם העולם. השאלה הראשונה: למה אנחנו קוראים "העולם"? האם לעולם שנמצא כמה שעות נסיעה במכונית ממרכז הארץ, כלומר סוריה? או לעולם שנמצא כמה שעות טיסה במטוס, כלומר אירופה או ארצות הברית?
החידה הגדולה בעיני היא העובדה שהישראלים מתעלמים בעיוורון מוזר ממה שקורה מעבר לגבול. צריך לזכור שיש ישראלים שחיים ממש צמוד לאזור הגבול עם סוריה, וגם הישראלים האחרים קרובים לשם על פי כל קנה מידה גיאוגרפי או אחר. שם, מעבר לגבול, יש כבר שנים גיהינום אנושי נורא. כל הסיפורים המגיעים לפעמים לחדשות הם כטיפה בים של מיליוני סיפורי אסון וכאב, מוות, אונס, שוד ואובדן שמתרחשים כל יום. האם מישהו בישראל באמת יודע להסיק את הלקח מעולם האכזריות שבתוכו בנינו לנו גינה פורחת? אין לי ספק שההפך הוא הנכון: אנחנו יודעים להתעלם בכל הכוח, ואנחנו עושים זאת אפילו בלי להתאמץ. אנחנו אלופי העיוורון, ואם הייתה אולימפיאדה של תחרויות התעלמות, היינו לוקחים בה את כל המדליות בכל המקצים.
באירופה רמת החיים ורמת החופש היא כמו שלא הייתה לבני אדם מעולם. זה קורה 70 שנה בלבד אחרי שאירופה יצאה ממלחמה שבה נוצחו הרעים והמרושעים בזכות קורבן הרואי של מיליוני גיבורים. היום אירופה ניצבת בפני פלישה שבה אין אפשרות לנצח. אנשי אפריקה המשוחררת ותושבי ארצות ערב העצמאיות נוהרים אל חופי אירופה בייאוש תהומי, שדוחף אותם להסתכן במוות שלהם ושל ילדיהם הרכים, ובלבד שלא להישאר בארצות שבהן הם זכו להגדרה עצמית. שוב ושוב אנחנו שומעים בשנים האחרונות על סירות שטבעו בים, ועליהן הבורחים מאפריקה ומארצות ערב. את הבריחה לישראל דרך סיני הצליחה הממשלה שלנו לעצור, ואני עוד זוכר, לא מפני שאני קשיש, אלא מכיוון שזה לא קרה מזמן, שהנהירה דרך הגבול הדרומי נראתה חסרת פתרון. לפעמים אני נדהם ממספר הבעיות חסרות הפתרון שהמדינה שלנו הצליחה לפתור.
ומה קורה בעולם המערבי עצמו? לא הטלפון של סמסונג הוא הטרגדיה העיקרית של העולם השבע, אף שיש מי שלהם זה נראה כך. אם נעיף מבט אל העולם העשיר, הבטוח והשבע שאנחנו חלק ממנו, ונשכח משאר העולם, אגדיר את הבעיה האקטואלית של העולם הזה כיום כך: מי יהיה נשיא ארצות הברית? זה מעסיק גם אותנו כישראלים. אף שאנחנו לא יכולים לבחור, רוב הישראלים כבר התייצבו בלבם בצד אחד. אפילו ישראלים בעלי דרכון פולני או ספרדי לא יכולים לבחור ולהשפיע על תוצאות הבחירות באמריקה, אבל אני חושב שניתן לומר שרוב הישראלים סבורים שמוטב שהמפלגה הרפובליקנית תזכה, אבל לא טראמפ, ומאמינים שהילרי היא המועמדת הטובה יותר, אף שעדיף שהמפלגה הדמוקרטית לא תזכה. אפילו השאלה במי לבחור בבחירות בישראל, שכוללות עשרות מפלגות, נראית קלה יותר.