עלי להודות שאיני שוחר מדע. כלומר, אני מסוגל להבין מה מנסים לעשות המדענים במאיץ החלקיקים בסרן, אבל עדיין לא הצלחתי להבין למה חשוב לי אם החתול של שרדינגר חי או מת - ובכלל, איך חתול שהסיבה היחידה שאיני יודע אם חי או מת הוא, היא רק בגלל שהוא נתון בתוך תיבה, מוכיח את קיומם של יקומים מקבילים, זאת בשעה שכל ילד יודע שהמקביל היחיד ליקום הוא שפיים!
לפיכך אין לי שום יכולת להכריע בסוגיית המסע למאדים - שיזם זריז הודיע לאחרונה שהוא מתכוון להוציא לפועל עוד במאה הנוכחית - וזכה לפרצי צחוק רועמים. מצד אחד, המתנגדים הם אנשי מדע רציניים. מצד שני, גם על האפשרות של מסע לירח צחקו כאן פעם, לא?
מאחר שהסוגיה כנראה אינה נוגעת לי אישית (ממילא לא אשרוד עד למסע, אם וכאשר, שלא לדבר על מהלכו), הייתי מדפדף אותה הלאה וממשיך לנסות להשיג את הטלפון של אנג'לינה ג'ולי הזקוקה עכשיו לכתף גברית להישען עליה (מה גם שאני ממש טוב עם ילדים). במקום זה, חשבתי שאולי דווקא במסע הזה טמונה התשובה לאחת החידות הגדולות בתולדות האנושות: למה אתן כאלה?
כלומר, הבדלים אנטומיים בין נשים לגברים הם מולדים, אבל מה עם הבדלים רגשיים? יאמר הגבר: או־קיי, אני בעד חברה שוויונית שבה לזכויות אדם אין קשר למינו, אבל עדיין - מטבע בריאתכן הוכשרתן למשימה של הולדת ילדים וגידולם. ילד יכול לגדול גם אם אביו טמן אותו ברחם אמו, התלבש, נסע הביתה - ולא התקשר עוד לעולם, המניאק. לעומת זאת, האם מוכרחה להישאר איתו בתשעת החודשים הבאים - ורצוי גם בראשית חייו. בלעדיה, אין לו חיים. מהמקום הזה, ימשיך הגבר, נובעים הבדלים חברתיים–תרבותיים: נשים נוטות לקנן בעוד גברים אמונים על הפרנסה, נשים כמהות לזוגיות בעוד גברים נאלצים לנהל מלחמה בלתי פוסקת ביצרם כדי לשמרה. גברים בנו את העולם הזה, קבעו את חוקיו ופיתחו את האמנות והמדע עד כדי כך שגם בעידן השוויוני של עשרות השנים האחרונות במדינות המערב, בהן יכולות נשים לעשות ככל העולה על רוחן, יש עדיין כה מעט מדעניות ואמניות חשובות - לא רק בניגריה או בפקיסטן, אלא גם בניו יורק, בלונדון ובברלין.
מנגד יצטטו הפמיניסטיות את שרת התרבות הנערצת ויענו: קאט דה בולשיט! הרי גם בעידן השוויוני, מתקיים השוויון בעיקר בחוק. בנורמה הוא עדיין לא תפס לגמרי: נשים, אפילו בארצות נאורות, לא ממלאות מספיק תפקידי מפתח, אינן משתכרות באופן שווה וממילא - כאשר מחנכים אותך משחר הולדתך לצפות לאביר על הסוס הלבן, ולחלום על יום כלולותייך - שמלה לבנה, תוספות שיער ובר אקטיבי - ומקץ כמה שנים גם על שני ילדים, אך טבעי הוא שנשים בנות 40 נניח, שסימנו וי על שני הסעיפים הראשונים, יציבו לעצמן עוד מטרה אחת בלבד: לעגן את הזוגיות בילד שלישי ובבית מידות עם משכנתה גבוהה (נראה אותך משתחרר מזה, הודיני!) - ולהפוך רשמית לקלפטע שעולמה תחום בין פילאטיס לבוטוקס.
לפי אותו טיעון, אנחנו חיים את הימים האחרונים של עולם הגברים, כי אחרי שיהיה שוויון הזדמנויות מלא, תשתנה גם המנטליות המגדרית: נשים ינהיגו עסקים, מדינות וצבאות - וההיסטוריה תיכתב מעתה באופן שוויוני.
קטונתי מלעסוק בעתידנות, ולפיכך אעיד רק על העבר הפרטי שלי: כשנולדה בתי הבכורה, התחדדו מאוד ההבדלים (המולדים) בין אמה לביני: כשהתינוקת בת השניות הונחה על חזה, היא כבר ידעה מה לעשות - בעוד עלי נאלצה האחות לכפות, כמעט בכוח, את הפעם הראשונה שבה החזקתי את בתי הבכורה בידי. אני בטוח ששום סוציאליזציה לא פעלה באותן דקות, אלא מנגנונים טבעיים טהורים שהכשירו כל אחד ואחת מאיתנו לתפקידים שונים.
המסע המתוכנן למאדים - כוכב שבו אין, ככל הידוע לנו, שום ציביליזציה, הוא הזדמנות אדירה להכריע אחת ולתמיד בוויכוח. הבה נאייש את החללית הראשונה בנשים בלבד - כששני הגברים שיורשו להצטרף למסע יהיו מיועדים למטרות רבייה בלבד, כמו אצל הדבורים. את כל שאר ענייני ספינת החלל, וכמובן את כל מה שיתחיל בעקבותיה על המאדים, ינהלו רק הנשים, אמהות האומה החדשה. אחר כך נמתין כ–100 שנים - ונראה האם נוצרה שם תרבות אחרת או שמא גם על המאדים יפסע הגבר–גבר עם ערב אל ביתו, גמור מיום עבודה - ויתעניין מה יש לאכול.
בוודאי תסכימו שהכרעת הוויכוח המגדרי היא סיבה מספקת לממן את המסע המורכב - ועכשיו נותר רק למצוא תשובה לחידה קשה אף יותר: איפה נמצא מספיק נשים שלא ירצחו אחת את השנייה, במשך מסע כה ארוך, בטרם תגיע החללית ליעדה.