הנשיא הפופולרי ראובן ריבלין היה מראשוני הפוליטיקאים שהישירו מבטם ל"רעידת האדמה התרבותית והדמוגרפית שעוברת החברה הישראלית", בלשונו. באומץ הוא דיבר על התפרקות ישראל למה שכינה ארבעה שבטים. למעשה ההתפרקות היא למספר גדול יותר של שבטים, שמרביתם דחו את הציוויליזציה המכוננת של ישראל.
אך לאחר שזיהה את האתגר, הציב הנשיא ריבלין חזון רב-תרבותי, המבקש ליישם את ההתפרקות השבטית גם בתודעה, בציבוריות ובממסד הישראליים. "אם אנחנו מעוניינים בשינוי אמיתי ועמוק, אנחנו חייבים לחתור לשינויים מוסדיים ומערכתיים", אמר הנשיא והוסיף שעלינו "לשמור באדיקות על ציפור הנפש והזהות הייחודית של כל מגזר". אלו מילים הנחזות לחיוביות, אך משמעותן קץ הממלכתיות וקץ הציוויליזציה המכוננת של ישראל. זהו חזון חלול, שאינו מספק סיבה לקיומה של המדינה ואינו מספק טיעון להורה שילדו שוקל לעזוב את הארץ.
ישראל לא הוקמה כמפלט בטוח ליהודים. מאז קום המדינה נהרגו במאבק הלאומי כ-25 אלף ישראלים – ואילו באוסטרליה, בקנדה ובניו זילנד אפילו לא עשירית אחוז ממספר זה נהרגו בשל יהדותם. אוסטרליה, קנדה וניו זילנד גם הרבה יותר מוצלחות במבחן הרב-תרבותיות. כך שאם היעד הוא רב-תרבותיות, לשיטת הנשיא, אין מה לחפש כאן.
אלא שישראל הוקמה כדי לטרוק את דלת הגולה וליצור ציוויליזציה עברית חדשה. הציוויליזציה העברית המכוננת היא ההצדקה להקרבה הנדרשת לקיום המדינה, ואילו חזון ריבלין חותר להדחתה מעמדת הציוויליזציה ההגמונית בתודעה, בציבוריות ובממסד. ואכן, שלוש הציוויליזציות העולות בישראל – החרדית, הדתית והמזרחית – הן ציוויליזציות גלותיות. החרדיות והמזרחיות גלותיות מעצם הגדרתן. הדתיות הופכת כוחנית, ובהיותה כזאת היא לכאורה לא-גלותית. אלא שהדתיות אינה מחויבת מחויבות עמוקה ומוחלטת לממלכתיות, והגן הדמוקרטי שלה רצסיבי. לכוחנות הדתית-לאומית המתגברת יש תסמיני "עבד כי ימלוך", ולא גדלות ופרגמטיות של ריבון בטוח ואמיתי.
ישראל הוקמה על ידי אלו שמתחילים לספור ב-1907
בהספדו לנשיא יצחק נבון אמר הנשיא ריבלין כי בן-גוריון "חשב שהציונות ותחיית האומה החלו עם העלייה השנייה. אתה ידעת ששורשיהם עתיקים הרבה יותר". אך ישראל הוקמה בידי אלו המתגאים בכך שהציוויליזציה שלהם דווקא נולדה ב-1907, כשחברי הארגון בר גיורא אחזו בנשקם, עלו על סוסיהם ורכבו לחוות סג'רה. ישראל הוקמה בידי אלה שראו בגלותיות חולי שיש לרפאו, לא ערך שיש לשמרו.
הציוויליזציה העברית המכוננת של ישראל נטועה בקרקע היסטוריוסופית עמוקה שניסחו הס ופינסקר ושואבת משקיעת הדת ומעליית הלאומיות וההשכלה באירופה של המאה ה-19. אך עוצמתה תמיד הייתה במפגש עם טרשי המציאות, ובנימים הפשוטים של ההוויה העברית. תמונת האיכר החורש התלויה על קיר בית הספר. מדורת תנועת הנוער. המילים של רחל ו"כוכבים בחוץ". הצליל הנקי והחכם של אריק איינשטיין. ריח הפרדס. הקומה הזקופה, חיתוך הדיבור. השילוב הייחודי של פשטות ואצילות, אינטליגנציה וביצועיזם, עוצמה ונאורות, רעננות ויושרה. עבריות.
העבריות איננה עוד שבט אלא תודעה, ציבוריות וממלכתיות, ולכן זהו משחק סכום אפס: או שהעבריות מעצבת את המדינה בדמותה או שלא. אך הציוויליזציה המכוננת של ישראל הפכה דחויה במדינה שכוננה. בנותיה ובניה הפכו מיעוט זר בארצו. ואכן, בחזונו, הנשיא ריבלין מלהק אותי ואת שכמותי לתפקיד "האיש מאטלנטיס"; שריד של ציוויליזציה נשכחת ונכחדת.