המלחמה על תאגיד השידור הציבורי היא לא על התאגיד, אלא על חופש הביטוי בכלל. אפילו לא על שיגעון השליטה בתקשורת שמייחסים לראש הממשלה בנימין נתניהו, אלא על השיטה בשיגעון. והשיגעון הוא שיגעון נוסח דאע”ש. לא לוקחים שבויים משום שלא מאמינים להם ורק עריפת ראשים מוכיחה לנתניהו, רגב ושות’ שאלה שיחוסלו כעיתונאים לא ייצאו נגדם - בטח לא בכלי תקשורת שיש לו פוטנציאל נגישות לציבור.
השיטה היא לגמרי שפויה והיא משרתת את האינטרס האישי של נתניהו ושל האגף הקיצוני בליכוד. אליהם אפשר להוסיף את בנט והבית היהודי. לא משנה איך הם יצביעו, משום שאצלם התאגיד הוא חלק מסחר חליפין בעניין עמונה.
הבעיה של נתניהו היא שבעצם אין לו גייסות של עיתונאים שיגבו את מדיניותו. פה ושם חובש כיפה או פנאט שתלוי בלשכה, לא יותר. בגדול, כל מי שרואה עצמו עיתונאי חופשי, מחויב לביקורת על מוסדות השלטון באשר הם מוסדות שלטון. זה אלף־בית של תקשורת. אלא אם כן אתה מגויס לאג’נדה אידיאולוגית, שמחייבת אותך לוותר לראש הממשלה ולממשלה על התנהגות אישית וממלכתית בשם אידיאל שהוא נשגב ממינהל תקין.
צריך להיות עיוור, שוטה וחירש כדי לא לראות שמדובר בהתנהלות שערורייתית של הממשלה ושל ראש הממשלה. מניהול היחסים עם ארה”ב ולהבדיל, משק הבית הפרטי שלו, דרך יחסו לבית המשפט ועד חקירות הפרקליטות בענייניו. זה ממש לא משנה אם התאגיד יקום או ייפול. מה שמשנה הוא המשך המאבק על חופש הביטוי של שאר כלי התקשורת.