לא עוסקים במהות: התאגיד הפך לעוד זירה של ימין מול שמאל

תוך התלהטות הוויכוח על עתיד תאגיד השידור הציבורי, הסיטו כמה הוגי דעות את הוויכוח לנחיצותו בכלל של שידור ציבורי. בכך, לפני הכל, הצליח ראש הממשלה בנימין נתניהו מעל למשוער. בהפיכת הדיון סביב התאגיד לפוליטי, עוד זירת התגוששות בין ימין ושמאל, הצליח נתניהו להשכיח מהציבור את משמעותה האמיתית של סגירת תאגיד השידור והשארת הרשות במצבה הנוכחי - פגיעה אנושה בשידור הציבורי. פגיעה במגוון האפשרויות שיהיו לצרכן התקשורת. פגיעה ביכולתו לצרוך תוכן איכותי. וכל זה בד בבד עם מאמציו “לפתוח את שוק התקשורת לתחרות על ידי ריבוי ערוצים”. 

תגידו שיש את רשות השידור בשביל זה? הנה עוד משהו שהצליח הדיון הפוליטי להשכיח מליבת הטיעונים. רשות השידור היא גוף בעל עבר מפואר, שהניח יסודות מרשימים בתרבות היהודית והישראלית ובשפה העברית. איים של מצוינות עצמאית עדיין נותרו שם, ואת רובם, כך מתקבל הרושם, בכוונת התאגיד החדש לשמר. אולם בדרך התקלקלו ברשות כמה דברים. המנגנון התנפח, מקצת הסכמי העבודה היו לשערורייתיים, כוחנות של חלק מהוועדים שפעלו להגן על חבריהם תוך גרימת נזק למפעל עצמו ולוועדים אחרים. ברשות פועלים יותר מעשרה ועדי עובדים, ולא פעם פעילותם סתרה זו את זו. פה ושם שחיתויות בהקצאת כספים ומינוי עובדים - שאליהם נחשפנו בתחקירים עיתונאיים שונים, וגולת הכותרת - השתלטות עוינת כמעט של פוליטיקאים עד כדי, לא תמיד, כניעה של חלק מהעובדים והעיתונאים.

ניתוק מבעלי הון

בתחילת העשור הקודם סיקרתי עבור רשת ב’ שביתה ארוכה של אחד המגזרים המקופחים במשק. שעות השידור ותכיפותן נקבעו על פי הוראות עורכיי, ויום אחד התברר לי כי השר שנפגע תדמיתית יותר מעמיתיו מהמחאה, שהתנהלה כאירוע מתגלגל בשטח, התקשר לאיים שיגרום לפיטורי. אותו שר “נעלב” מדיווח של כתב אחר שהיה רלוונטי למשרדו, ודרש מהמנהלים שלא לשלוח את אותו כתב לאירועים בהשתתפותו של השר. הם נענו לדרישות. למרבה המזל, אותו כתב ואני שרדנו עד כה בעיתונות, בעוד שהשר כבר מזמן עושה לביתו, אולם יש אינספור דוגמאות לדרישות בלתי לגיטימיות של פוליטיקאים מהנהלות רשות השידור, ועל היענות להן, לעתים עד כדי צנזורה והפעלה עצמית. עיתונאים יודעים איזה חרב מתנופפת מעל ראשיהם גם בלי שיראו אותה כל הזמן. עכשיו כולם רואים אותה.

במקום לקום ולומר די לניסיונות ההשתלטות, מתווכחים על התפל. למי יש איזו דעה והאם בכלל צריך אותו. צריך אותו ועוד איך! וצריך את השידור הציבורי עצמאי, בועט, חסין, מתוקצב באופן קבוע ויצירתי ופורץ גבולות בכל התחומים. כי עם כל הכבוד לתכנים המשודרים בערוצים המסחריים, מישהו צריך לתת מענה גם למה שמחפש המיעוט שפחות בא לו על “האח הגדול” או תוכניות ריאליטי בכל ערב. זהו בדיוק תפקידו של שידור ציבורי: לשדר תכנים פחות מושכי רייטינג עבור המעטים שמבקשים אותם. מוזיקה קלאסית או קריאת סיפור ברשת א’ וברשת ב’, ושעה של צעד תימני או שירי מקהלות ברשת ג’. “רגע של עברית” ו”רגע של שיר”, שיכלול את שימבורסקה אבל גם את דרוויש ואת אצ”ג. “60 דקות” ו”רואים עולם”, “גיא אוני” ו”הבית היהודי” ועוד. שידורים בעלי רייטינג נמוך, אך כאלה שמייצגים חברה מתוקנת שמעניקה לכל סוגי האזרחים את מה שהם צריכים, כולל שידורים בערבית, ברוסית, באמהרית ובשפות אחרות.

ועוד לא דיברנו על ניתוק מבעלי ההון שיגלה לציבור איזה סיבובים כלכליים עושים עליו. לא סתם הסרט “שיטת השקשוקה” שודר רק שם. ולמרבה הצער, הצורך בשידור מנותק מעטיני בעלי הון רק גובר. בכל אלה ועוד מצויה תרומתו של השידור הציבורי, ואת זה מאיימים להחריב מי שנופלים לבור שכורים הפוליטיקאים לתאגיד השידור החדש. 

הכותבת היא עורכת התוכנית “מה בוער" בגלי צה"ל