מאות תושבי הצפון שיצאו סוף סוף להפגין ולפרוק את התסכול והאכזבה המצטברים שלהם מהבטחות השווא ומהזנחת הגליל בידי הממשלה, שכחו להשמיע בהפגנה את השיר הציוני הוותיק שביטא במשך דורות את משמעותו של הגליל, "אל יבנה הגליל", שיר שנולד אי אז באמצע המאה ה־16 בטבריה, בתקופה שדונה גרציה הזכורה לטוב הפכה את טבריה למרכז יהודי פורח והפיחה רוח חיים ותקווה בלב כל יהודי שחלם על שיבת ציון ועל יישוב הארץ.
אולי השיר הזה היה מעורר משהו בממשלה האטומה לבעיות הגליל והפריפריה, שמתעלמת מהצ'קים שפיזרה ללא כיסוי לתושבי הצפון, ובהם תוכנית הבראה בת 18 מיליארד שקלים לחמש שנים שנותרה על הנייר בכספת המדינה. כך ממשיכים תושבי הגליל להיות מופקרים לחסדי שמיים, ואלפי צעירים שנולדו בגליל, שאוהבים את הגליל ורוצים לחיות בו ולהקים בו את ביתם, נאלצים להגר למרכז, למצוא בו את עתידם ובין השאר לממן את בעלי הדירות להשקעה בגוש דן. מי שיעשה בימים אלה סקר בין שוכרי הדירות בגוש דן יגלה שמרבית שוכרי הדירות בתל אביב, ברמת גן, בגבעתיים ובסביבה הם מהגרים ילידי הצפון.
עיקר הבעיה של הצעירים הוא, כמובן, תעסוקה. תושבי הצפון שסיימו לימודים אקדמיים ברוב התחומים מתקשים למצוא תעסוקה בצפון, מכיוון שאין שם השקעות בחברות הייטק ועידודן, מה גם ששום גורם כלכלי רציני לא רוצה להשקיע ולהקים עסק רציני באזור שהחינוך, הרפואה, הרווחה ואיכות החיים בו ברמה נמוכה.
"ייהוד הגליל" הייתה סיסמה שניצבה לנגד עיניהם של ראשי ממשלה מאז קום המדינה, ואומנם היו ראשי ממשלה שדחפו ופעלו לפיתוח וביסוס הגליל. כך הוקמה העיר כרמיאל באמצע שנות ה־60 והפכה עיר פורחת שקלטה בתחילת שנות ה־90 אלפי עולים ממדינות חבר העמים. היום חיים בה כ־45 אלף תושבים. כך הוקמו גם גוש שגב וחבל תפן, שאת פיתוחו יזם סטף ורטהיימר ב־1982 ואליו העביר את מפעלו "ישקר". כך גם הפכו מעלות ותרשיחא יישוב מאוחד פורח ומשגשג בתחילת שנות ה־60.
כל זה היה כשהממשלות עשו ולא דיברו ובעיקר קיימו את ההבטחות שלהן לסיוע ולפיתוח, פיתחו תעשייה וחקלאות, הקימו את המרכז הרפואי לגליל בנהריה וביוזמת גולדה מאיר את בית החולים על שם רבקה זיו ב־1966 בצפת, ובד בבד מושבי עולים שהתבססו על חקלאות הפכו פינות חמד שפרנסו את תושביהם בכבוד.
אבל מאז שממשלות ישראל הפנו את המשאבים ליהודה ושומרון, ובתקופה מסוימת לרצועת עזה ולפתחת רפיח, הפריפריות בצפון כמו בדרום נזנחו, ומירב המשאבים הופנו להתנחלויות. לזכותו של השר סילבן שלום ייאמר שבמסגרת תפקידו כשר לפיתוח הגליל והנגב הוא הכין תוכנית חשובה לשינוי המצב ואף הספיק ליצור עובדות מעשיות בשטח, אבל מאז שפרש מהחיים הפוליטיים, הגליל נשכח, התכניות נגנזו ותושבי הצפון, כאמור, נותרו במציאות עגומה כמי ששייכים למדינה אחרת.
אין ספק שאילו לתושבי הצפון הייתה מחצית העוצמה הפוליטית שיש לתושבי יהודה ושומרון, פני הצפון והגליל היו שונים לחלוטין. סלילת כבישים רחבים ובניית מחלפים חשובה מאוד לפיתוח, אבל כבישים ללא מקורות פרנסה וקיום, ללא חינוך ובריאות יעילים - טובים רק לאלה שמגיעים בשבתות ובחגים ממרכז הארץ לטייל בגליל היפה.
בינתיים חקלאי מטולה מגיעים לפת לחם, כשתושבים שהיו פעם סמל ודוגמה להתפאר בו הופכים דלת העם; טבריה, שהייתה פעם פנינת תיירות, הופכת עיר רפאים מתחרדת; והחולה בגליל העליון, שזקוק לטיפול אונקולוגי, חייב במקרה הטוב לנסוע לטיפול יומי בחיפה. כל זה מעלה הרבה תהיות, אבל זה לא מפתיע. מה כבר אפשר לצפות מממשלה שפינוי מאחז עמונה על עשרות תושביו, שהתנחלו על קרקע לא להם, חשוב לה הרבה יותר מהגליל ומצפונה של מדינת ישראל?