להיסטוריה יש דרכים משונות. לפעמים מי שאמור לעשות אותה היא אישה בחליפת מכנסיים. החליפה שהפכה לסמלה המסחרי של האישה שלא נבחרה, הילרי קלינטון. ברכבת התחתית של ניו יורק, בדרך למידטאון, היכן שקלינטון ואוהדיה תכננו לחגוג, הודבקה כרזה קצת כעורה: חליפות המכנסיים שולטות. העורכת שלי לשעבר בעיתון היהודי של לוס אנג׳לס, וחברת פייסבוק פעילה, העלתה שלשום תצלום: היא עומדת ומחייכת בו בחליפת מכנסיים ומעליה הכותרת ״אני איתה״. האישה, החליפה, העיתוי. אין לטעות: קלינטון אמורה הייתה לעשות היסטוריה.
להיסטוריה יש דרכים משונות, ולפעמים מי שעושה אותה הוא איש עם פה מלוכלך ובלורית מתנפנפת. כשברק אובמה עשה היסטוריה כנשיא השחור הראשון של אמריקה, זה היה מובן. הוא גבוה, הוא נאה, הוא כריזמטי, הוא צעיר, הוא כוכב. אובמה נראה כמו מי שאמור לעשות היסטוריה. דונלד טראמפ נראה ומדבר כמו סוכן מכירות משומן, כמו מנחה תוכנית ריאליטי. כמו בדחן עם הומור גרוע. בעיר ניו יורק, שבה חגג אתמול את ניצחונו המפתיע, הצביעו לו רק מעטים. ספק אם זה הפריע לו: ניו יורק מייצרת לפעמים נשיאים, אך רק לעתים רחוקות בוחרת בהם. נשיאים נבחרים באוהיו, בפלורידה, בפנסילבניה. נשיאים נבחרים במקומות שבהם פה גדול לא מזעזע אף אחד.
ארצות הברית הוכיחה שלשום, ולא בפעם הראשונה, שהניסיונות להפוך אותה לאירופה של היבשת האמריקאית לא עולים יפה. אפשר לייבא את האוניברסליזם המרוחק, את האתאיזם המתנשא, את הפוליטיקלי קורקט הסטרילי – אפשר גם למכור את כל אלה, לחלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל לא לכולם כל הזמן. אמריקה התמרדה שלשום נגד האירופיזציה שכפה עליה הנשיא ברק אובמה, ושניסו לכפות עליה גם כמה מחברי מפלגתו. אמריקה הזכירה שלשום שלא במקרה נשארה שמרנית יותר, דתית יותר, פרועה יותר, אגרסיבית יותר, מהיבשת הישנה.
אמריקה בחרה טיפוס שאין אמריקאי ממנו - קולני, חומרני ויומרני
אמריקה בחרה שלשום טיפוס שאין אמריקאי ממנו: קולני, המוני, חומרני, יומרני. אובמה הוא מה שכמה מהאליטות של אמריקה היו רוצים שאמריקה תהיה. טראמפ הוא מה שאמריקה באמת. הוא פלסטיקי כמו לאס וגאס. הוא מלא מעצמו כמו ניו יורק. הוא שטחי כמו פלורידה. הוא כוחני כמו טקסס. את מבחנו הראשון כנשיא נבחר – נאום הניצחון – עבר בהצלחה. זה היה מהפך מהיר כל כך, כמו השתלת אישיות, שהקשה על המאזין להאמין לו. ומצד שני, החלופה – כלומר נאום של טראמפ שנשמע כמו טראמפ שהכרנו – הייתה פחות טובה.
טראמפ בא להזכיר לאמריקה את עצמה. הוא בא להחזיר אותה למה שהייתה פעם. וכמובן, זו משימה בלתי אפשרית. אמריקה השתנתה, העולם השתנה. וספק אם בכלל היה פעם כמו מה שהאמריקאים שבחרו בטראמפ משערים שהיה. ממילא, מותר לחשוד שגם טראמפ מבין – כמו כולם - שאין חזרה לאחור, אלא שהוא הבין – יותר מכולם - שזה מה שהבוחרים רוצים. הקמפיין שלו מכר להם את האשליה שביקשו לקנות. כנשיא יצטרך לשכנע אותם שטוב להם עם הסחורה האלטרנטיבית שיקבלו.
טראמפ הוא התגובה, מן הסתם מעט מוגזמת, על שמונה שנות אובמה. הוא גם הקלקול – לעידן אובמה, התרבותי, השכלתני, המנומס, היו לא מעט יתרונות. והוא גם התיקון – לעידן אובמה, הקר, האליטיסטי, המרוחק, היו לא מעט חסרונות. אפשר להזדעזע מבחירתו, כפי שעשו ויעשו לא מעט בוחרים אמריקאים, ולא מעט ישראלים שצופים מן הצד. אפשר לוותר על הזעזוע ולהביט בטראמפ בהשתאות: הנה מי שזיהה טוב יותר מכל האחרים – פוליטיקאים, סוקרים, חוקרים, עיתונים, חזאים – את נפשה הפצועה של אמריקה. הנה מי שהבין שהבשילה השעה לטלטלה של ממש.
זה לא היה אלגנטי. זה לא היה נעים. זה היה מרתיע, לעתים מפחיד, לעתים מבחיל, לעתים נלעג. אבל טלטלה הייתה. להיסטוריה יש דרכים משונות כשהיא נדרשת לספק טלטלה.