בחדר הכי מסריח בעולם, חדר העישון בשדה התעופה בן־גוריון בלוד, אני מחסל חצי קופסה (עשר סיגריות) ברצף תוך המתנה לעלייה למטוס בדרכי ללונדון. העשירייה הזו ממלאת אותי בניקוטין כדי שאוכל לשרוד את הטיסה בלי לקלל את הדיילות או להביא כאפה למי שיושב מאחורי, במקרה שיתחיל לדפוק עם הרגליים על הכיסא שלי, ואז למצוא את עצמי בתור הישראלי המכוער שמופיע ברשתות החברתיות כבבון ישראלי מצוי. יש לי מושב במחלקת תיירות משודרגת בבריטיש איירווייז. המושבים מרווחים, הלוואי שבאל־על היו כאלה. המטוס יוצא בדיוק בזמן, הלוואי על אל־על דיוק כזה. ארוחת הבוקר מדהימה, טעימה ומגוונת, הלוואי שבאל־על יהיו ארוחות כאלה. אני לא יחצן של החברה הבריטית, היא קיבלה את מלוא התשלום על הכרטיס שלי, אבל כשצריך להחמיא - אני מחמיא.
בלונדון ממתין לי חדר במלון “שרלוק הולמס". גדלתי על שרלוק וד"ר ווטסון, ובשידה ליד המיטה אני מוצא שלושה כרכים עתיקים על עלילות שרלוק. מדליק, מלון "שרלוק הולמס" שייך לחברי זה 54 שנים, אלי פפושדו. זה המלון הכי פשוט ברשת שלו. הכרנו זה את זה באילת כשהוא נעשה הבעלים של מועדון אפל בשם “סוף העולם", שהיה שייך לרפי נלסון. אילת באותה תקופה הייתה עיר כמו במערבונים. פפו נכנס אחרי המועדון לענף המלונאות והיה בעליו של מלון קטן וחביב בשם “הסלע האדום". אחר כך, בהחלטה נועזת, החליט להקים את אחד מבתי המלון היפים בעולם - "אביה סונסטה" בחוף טאבה, בין אילת לגבול המצרי, אנשים אמרו מאחורי גבו שפפו מטורף ושסיכוייו להרים את המלון ולהביא לקוחות שואפים לאפס. ליוויתי אותו בזמן בניית המלון - הוא איש חזון ויצירתי ברמות ששמות בכיס הקטן הרבה מאוד מלונאים. המלון הצליח, והיום הוא לא מפסיק לבנות ברחבי העולם, כשאנשים ממשיכים לומר מאחורי גבו שהוא מטורף, והוא מוכיח להם ההפך. אני מספר לכם את זה, כי ללוות בנאדם 54 שנים, מהרגע שהיה תפרן עם חזון, ולראות לאן הגיע, זה מחמם את הלב הקפוא מהקור הלונדוני שלי.
ישי מור ואני נוסעים לראות את המשחק של ארסנל נגד טוטנהאם בדרבי המדובר של לונדון. יום ראשון, 11 לפני הצהריים, אנחנו מגיעים לקרבת אצטדיון האמירויות ונכנסים לזרם האנושי הזורם לשערים. על הדרך שולט הצבע האדום. אנשים אוכלים, שותים, שרים, פסטיבל מופלא. בשערי האצטדיון עורכים עלינו חיפוש כאילו אנחנו שליחי דאעש לפחות. איש הביטחון מגלה שיש עלי שלוש קופסאות סיגריות ושלושה מציתים ושואל מהיכן אני. כמו טמבל אני עונה לו “מהמידל איסט", והוא מבקש לראות מה יש בקופסאות הסיגריות. “נייס ג'וב", אני אומר לו על גילוי “פצצות הטבק" וטופח על שכמו, הוא נעץ בי מבט מזרה אימים. “זו לא בדיחה", הוא אומר לי בכעס.
בתא של העשירים, השייך לחברה של פפו, נמצאים כמה מהעובדים במלון שלו שקיבלו צ'ופר. יש שם חדר גדול עם בופה. אני לא מאמין כשאני רואה בסיר גדול ערימת לובסטרים - לחיי החיים הטובים. יש משקאות חמים, חריפים, קרים, יש בית שימוש פרטי לאורחי ה"בוקס". פפו לא הולך לכדורגל, זה לא מעניין אותו. הוא מחזיק את הבוקס עבור אנשי העסקים שהוא עובד איתם, עבור חברים ועבור עובדי בתי המלון שלו. “רק בגללך באתי", הוא אומר כשנכנס במפתיע לחדר האירוח שבבעלותו.
האצטדיון מדהים, הקהל מדהים. זה אירוע שווה. ולמרות זאת אני אעדיף לראות כדורגל בסלון שלי. אני מצלם את ארסן ונגר, מאמן ארסנל האהוב. מצלם את המשחק בווידיאו, מצלם את הקהל בסטילס - מבסוט ומתלהב למרות 70 שנותי, כמו בתחילת הקריירה שלי כצלם עיתונות לפני למעלה מ־50 שנה, בעיתון “חדשות הספורט".
בבתי הקזינו ובמועדוני הלילה, מקומות שתמיד היו אפופי עשן, מהמרים ובליינים, האוויר נקי. זה די נעים, אבל הורס את הבריאות של המעשנים. אני מהמר ברולטה בקזינו “פאלם ביץ'". סביב השולחן יושבים חמישה בני דודים דוברי ערבית. אני משחק אותה אילם, יש להם כמויות כסף שטפו, הלוואי עלי. הם מקללים כמעט בכל סיבוב שבו הז'יטונים שלהם נעלמים אל קופת הקזינו. פעם אחת, כשהפסדתי 50 פאונד בהימור, נפלט לי “אינעל אבוק ערס". הם היו בשוק, חשבו שאני אירופי מנומס שלא מקלל. כדי למנוע תקרית דיפלומטית קמתי והלכתי - בסך הכל הרווחתי 230 פאונד.
ארבעה ימים לא ראיתי עיתון חוץ מאלה של הימורי הסוסים. לא שמעתי חדשות. ראיתי בטי־וי את סביליה נגד ברצלונה בלובי של המלון. לא שידרתי. לא כתבתי. ניטרלתי את המוח מהמידל איסט. הריאות נחו מהעישון.
בליין ישראלי שגר בלונדון לקח אותי למועדון לילה (הכניסה לחברים בלבד) שבו מבלות דוגמניות־העל של העולם. משום מה חשבו שם שאני מפיק הוליוודי או משהו דומה, עשו לי כל מיני חנדלעך בעיניים. שיחקתי אותה קול לגמרי, אף על פי שמפלס החרמנות עלה ל־9 בסולם 1־10. חששתי שאם מישהי תצטרף אלי ותראה שאני גר במלון קטן וישן ויש לי חדר שעליו אפשר לשיר “קטן הוא ודל הוא חדרי", הבלוף יתגלה. אבל היה כיף. אגב, דרינק קטן לפי כללי המזיגה האנגלית עולה 80 שקל. לא נורא, זה היה על חשבון רווחי הקזינו.
כשחזרתי לארץ, כמה עובדים ביציאה מהשרוול רצו סלפי. אחד מחוץ לשדה בדרך למונית ביקש סיגריה. אחר שאל אם אני עצבני. עוד אחד אמר לי שהוא חולה על שפטל. התפוצצתי, איחלתי לו שימות מהמחלה. וולקאם טו איזראל, וולקאם טו דה מידל איסט. התחנה הבאה - פריז. מתי? לא יודע. מה שכן, אני אטוס בבריטיש איירווייז ואבדוק אם יש בפריז מלון קטן שקוראים לו על שם אהובתי, אדית פיאף.
נ.ב.- שהיתי ארבעה ימים בלונדון. לא ראיתי אף זוג אופניים חשמליים. לא על המדרכה ולא על הכביש.