השבוע המציין את רצח יצחק רבין, ראש הממשלה לשעבר, הפך כבר מזמן לשבוע שבו מושלים ההסתה, השקר והציניות הפוליטית. שבוע שבו גם הרציניים, החושבים והאחראים שבין מנהיגי השמאל מתקשים להתגבר על יצרם. כמו חתול מול קערת שמנת, כמו ילד מול שקית ממתקים, כך השמאל הישראלי מול יום השנה לרצח רבין.
כן, מותר להם לקיים עצרת פוליטית, ומותר להם להדביק לרבין עמדות מדיניות שמעולם לא היו לו, ומותר להם להאשים את הימין בכל צרות העולם. אבל היי, הרי אתם אלה שמדברים כל הזמן נגד הסתה. אתם אלה שטוענים שצריך להפיק לקחים מהרצח ההוא. אתם אלה שמאשימים את הממשלה הנוכחית, שהיא הגורמת לפילוג בעם. אז אין לכם יכולת להתאפק ולו ליום אחד בשנה, עם כל הפוליטיקה הקטנה הזו? אתם בטוחים שערב הזיכרון ליצחק רבין הוא הערב המתאים כדי לתת בראש לבנימין נתניהו על התאגיד, כדי להודיע בהתייחס אליו ש"צריך לעבור ממגננה למתקפה", או כדי להכריז שלא תהיה איתו ממשלת אחדות?
צריך להגיד את האמת. השמאל הישראלי, שנמצא במצוקה כבר שנים רבות, שהולך ומצטמק, שלא מוצא את דרכו לשלטון, מנצל את היום הזה ניצול ציני. לא סתם מנצל. מתפרנס ממנו פוליטית. סוחט ממנו כל טיפה אפשרית. עומד על הבמה ושר ליום הזה "אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם". וזה כל כך מכוער. וזה כל כך נורא. וזה כל כך מביך כשזה בא מהמחנה של רבין עצמו. מהאנשים שרואים את עצמם ממשיכי דרכו ונושאי מורשתו.
# # #
ביום ראשון בבוקר ראיינתי ברדיו את הרב בני לאו. הוא נשמע נסער, נרגש ובמידה לא מעטה גם מרומה. ערב קודם לכן הוא עמד על הבמה בכיכר, חובש כיפה כמעט יחיד בין עשרות אלפי אנשי המחנה הציוני ומרצ. "אני מבקש סליחה ממי שקראתי לו לבוא לעצרת", אמר לי בכאב. "זו הייתה עצרת פוליטית צינית. ההשתלטות של הפוליטיקה על העצרת הייתה חרפה".
לפני כמה שנים החליטה קואליציה של תנועות הנוער המרכזיות בישראל לצבוע את היום הזה בגוון אחר. לא מתוך ניסיון להשכיח את העובדה שרבין נרצח בגלל עמדותיו המדיניות, אלא מתוך ניסיון להתרכז בחינוך וללמד את הדור הצעיר מה קורה כשלא מוצאים את הדרך לדבר ולהתווכח ולהתעמת מתוך כבוד הדדי ומתוך שמירה על כללי משחק דמוקרטיים. המהלך הזה חיבר למפגש נדיר מדי במקומותינו את בני עקיבא והשומר הצעיר והצופים ומחנות העולים ודרור ישראל ועוד. השלט שהביאו איתם חניכי בני עקיבא לכיכר, "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך", היה אולי כל הסיפור על רגל אחת.
אבל המפגש הזה היה לצנינים בעיניהם של חלק מהפוליטיקאים. כאלה ששיח עושה להם רע. שמפגש מקלקל להם את האפשרות ליצור רווח פוליטי. שקיטוב מפרנס אותם הרבה יותר. וזה בדיוק מה שהביא אותם בשבוע שעבר אל הכיכר, כדי להישבע אמונים לסכסכנות ולפילוג.
הימים האלה הם גם ימים של שקר. מרואיין אחד עולה לשידור וממחזר את האגדה על ארון המתים בצומת רעננה, שכל מי שזוכר מה היה כתוב עליו יודע שהוא כלל לא היה לרבין. מרואיין שני נתלה בראש הממשלה המנוח כדי לקדם את המדינה הפלסטינית, אף שרבין לא תמך בה כלל. מרואיין שלישי ממציא למנוח תכונות של מלאך, כאילו אם נרצח כשהוא בן אנוש עם מעלות וגם עם חסרונות, משהו בזכרו ייפגע.
אחד כזה היה האלוף במילואים נעם תיבון, שנזכר על הבמה בכיכר שמנהיגותו של רבין "התבססה על אחדות ושותפות, ולא על פחד והסתה", ושבניגוד למנהיגות אחרת, המנהיגות שלו הייתה "כזו שלא רואה באף מגזר סכנה שנוהרת באוטובוסים, שרואה ימין ושמאל, דתיים וחילונים חיים כאן ביחד, ולכן חותרת כאן לשיח בריא ולא לשיח שחותר לשנאה והסתה של מגזרים". בחייך, האלוף תיבון. אפשר להגיד הרבה דברים טובים על רבין. הרבה מאוד. אבל להגיד עליו שהשיח שלו לא חתר "לשנאה והסתה של מגזרים"? על האיש שכינה את המתנחלים "סרטן" ולעג להם שהם מתגוררים ב"אריאל, עמנואל ושלומיאל"? על מי שקרא לתושבי רמת הגולן "פרופלורים"?
וכשמדברים על אמירת אמת, וכשיו"ר האופוזיציה ח"כ יצחק הרצוג אומר על הבמה ש"ההסתה שוב כאן", ש"ההסתה אותה הסתה", וש"המנהיג אותו מנהיג", כדאי להזכיר כמה דברים.
# # #
בואו נדבר רגע על הסתה ועל שיח מסית ועל אחריותו של מחנה פוליטי למה שנעשה בכל אגף ואגף שלו. ולצורך הדיון הזה, אני מבקש לשים רגע בצד את יגאל עמיר. לא משום שהוא לא חשוב. להפך. משום שעל מעשהו שלו אין שום ויכוח. אין ויכוח שעמיר לחץ על ההדק, ואין גם ויכוח על איזה רקע הוא לחץ עליו. איפה מתחיל הוויכוח ונמשך עד היום? בנקודה שבה טוען מחנה השמאל לאחריותו של הימין ל"הסתה", לשיח האלים ולחוסר הנכונות לקבל את כללי המשחק הדמוקרטיים.
ובכן, בכל השוואה שתערכו בין השיח של הימין אז מול רבין לשיח של השמאל היום מול נתניהו, תגלו שהמצב היום רע בהרבה. שהשמאל מזהם את השיח. שטקסטים שנחשבו לפני 21 שנה כ"הסתה" כשהופנו אל רבין, הופכים היום לחלק מהשיח השוטף כשהם מכוונים אל מנהיג הליכוד. כמעט מצחיק היה לשמוע השבוע דיון רדיופוני שעסק בשאלה אם סוכן השב"כ אבישי רביב ייצר את הפלקט ועליו דיוקנו של יצחק רבין במדי אס־אס, או שהוא רק חילק אותו בכיכר ציון. למה מצחיק? כי ראש הממשלה הנוכחי מושווה אצלנו לנאצי על בסיס כמעט יומיומי, ומשום מה לאיש זה לא נשמע נורא כל כך. ואם אצל רבין מדובר היה במופרעים משולי המחנה, בבריונים מיוזעים שלאיש לא הייתה שליטה עליהם, הרי שבשמאל הישראלי מדובר גם בעיתונאים, באמנים ובאנשי רוח.
קחו לדוגמה את העיתונאי הבכיר של "ידיעות אחרונות", יגאל סרנה, או את הבמאית הוותיקה אורנה בן דור. לשניהם לא הייתה בעיה לשחק עם ההשוואה של ראש ממשלת ישראל לאדולף היטלר. מישהו מהם הוצא מהשיח? מישהו מהם הוקע קשות על הדברים? והם לא לבד. עורך באתר ynet פרסם בדף הפייסבוק שלו סטטוס ובו נראה נתניהו לבוש במדי קצין אס־אס. תסריטאית בתוכנית הלילה של אסף הראל בערוץ 10 השוותה גם היא בדף הפייסבוק שלה בין נתניהו לבין הצורר הנאצי. איש שמאל אחר הפיץ ברשת סרטונים שבהם נראה שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, כשהוא משבח כביכול את נתניהו, בעוד הקהל שסביבו קורא "הייל ביבי". בלוג חברתי בתקופת המחאה של 2011 קרא להעמיד לדין את נתניהו וממשלתו כשהוא מציג את ראש הממשלה כקצין נאצי המצדיע במועל יד. ד"ר באוניברסיטה העברית הסביר שבממשלת ישראל ישנם מרכיבים ניאו־נאציים. ועל מה שנעשה ברחבי הרשת וגם בטורי הדעות של אחד העיתונים, חבל להרחיב כאן את הדיבור. אז מה שמעניין אותנו הוא השאלה אם סוכן השב"כ רביב חילק לבדו לפני 21 שנה את הפוסטר של רבין במדי אס־אס או שהיו לו שותפים?
אבל זה לא רק השוואות לנאצים. הנה דוגמאות, רק מהשבוע האחרון. רינו צרור, מגיש בגלי צה"ל, מכנה את ראש הממשלה "ארדואן"; ח"כ מרב מיכאלי קוראת לו ברשת החברתית "אויב העם"; וסימה קדמון, הפרשנית הפוליטית הבכירה של "ידיעות אחרונות", משתעשעת בהשוואה שלו למנהיג הרומני ניקולאי צ'אושסקו. צ'אושסקו, לטובת מי שלא זוכר, הוצא להורג בירי, יחד עם רעייתו. אז כשמדברים על השיח האלים ועל החצייה של גבולות ב־1995, כדאי לשים לב מה קורה פה בימים אלה.
# # #
מכירים את השאלה שנשאלת תמיד סביב אירועים גדולים, "איפה היית כש...?". אז בערב הרצח של יצחק רבין, עד הרגע שבו הגיעה ההודעה שקטעה הכל, ישבנו אצל חברים בקריית ביאליק וצפינו ב"קרוקודיל דנדי". בשעה הראשונה הכתה הבשורה בהלם קשה. בהמשך, ככל שנקף הזמן וככל שמלאו השידורים בפוליטיקאים ובעיתונאים שהפכו את המגזר הדתי־לאומי כולו לאחראי לרצח, השתנתה גם ההתייחסות. בשלב הזה, שבו אתה מבין שאתה לא מהאבלים על הרצח, אלא אתה הרוצח בכבודו ובעצמו, נכנסים כל מנגנוני ההגנה לפעולה. אם אני הרוצח, אין לי שום עניין להשתתף באבל. למחרת, בשעה שבה נשמעה בכל רחבי הארץ צפירת זיכרון, נכנסתי לרכב ועשיתי רונדלים. לא נראה לי שמישהו במושב שלי הבחין בזה בכלל, אבל לי זה היה חשוב. בשביל עצמי. אם אני הרוצח, אני לא חלק משום דבר שקורה מסביב.
הציונות הדתית ספגה בעקבות הרצח הזה כתב אישום חמור. כל צעיר דתי נחשד כתומך יגאל עמיר. כל חובש כיפה נדרש לגנות בקול את הרצח, שמא ייחשד בשיתוף פעולה.
ולמרות זאת, ואף שכתב האישום הזה נגדה הוגש ללא בסיס, עברה הציונות הדתית תהליך עמוק של חשבון נפש. שום ביטוי מהביטויים שנשמעו בהפגנות ערב רצח רבין, לא חזר עוד בהפגנות של המיינסטרים הדתי־לאומי. ולא שלא היו הזדמנויות. קחו את הדרך שבה עברה ההתנתקות. עשרת אלפים איש שהמדינה החליטה להרוס את בתיהם, עזבו אותם כמו ילדים טובים. חרף הפרחת תרחישי זוועות על אלימות מתוכננת, שהפיצה העיתונות בסיועם האדיב של משטרת ישראל ושל אנשיו של אריאל שרון, הפינוי עבר כמעט ללא הפרעה. אפילו סירובי פקודה כמעט שלא נרשמו. כלום. פוסט־טראומה של ציבור שהאשמתו ברצח הכניסה אותו להלם ושיתוק.
# # #
מי שמסתכלת מהצד על התהליך שעוברת הציונות הדתית, היא דליה רבין, בתו של ראש הממשלה הנרצח, שעומדת היום בראש המרכז הנושא את שמו. אני עוקב כבר כמה שנים בעניין רב אחרי התנהלותה מול זיכרון הרצח. אם יש מישהו שלא היינו יכולים לבוא אליו בטענות לו היה עומד על הבמה בכיכר ומפזר כעס ומדון ואפילו גם קצת שנאה, זו היא. אבל דליה רבין בחרה אחרת. כבר תקופה ארוכה היא עושה ככל יכולתה להניח בצד את המפריד ולחפש כל דרך לחבר ולהתחבר. העצרות היחידות שהיא מסייעת להן הן העצרות של הנוער, שבהן נפגשים ימין ושמאל, דתיים וחילונים. אני מוכן להתערב שאילו זה היה תלוי בה, הפגנה כמו זו שהייתה במוצאי השבת האחרונה כלל לא הייתה מתקיימת.
לפני שבוע וחצי נפגשתי איתה במרכז רבין. היא מפויסת. רוצה לדבר. לשוחח. להושיט יד. לא לריב. לא לתקוף. אין דבר שהיא מבקשת עכשיו יותר מאשר למצוא את הדרך להביא אליה למרכז את כולם. מי שבעיקר חסרים לה במוזיאון הם בני הציונות הדתית, וכדי להביא אותם היא מוכנה לעשות הרבה. בשנה האחרונה היא שכרה משרד יחסי ציבור בעל אוריינטציה דתית־לאומית כדי לדבר אל הציבור הזה בשפתו. לפני כמה חודשים היא הזמינה אליה את הנהלת מועצת יש"ע ונכוותה. אחדים מהם ראו בהזמנה שלה הזדמנות ראויה לשפוך באוזניה כמה מהמשקעים שעוד נותרו בלבם על אביה המת. נדמה לי שהיא קצת נעלבה. בעיקר כאבו לה דבריהם של כמה מהאורחים שהבהירו שככל שהדבר תלוי בהם, לא ימליצו לחבריהם לעשות כמותם ולהגיע.
הסיור במוזיאון, חייבים להודות, לא מחליק בקלות בגרונו של מי שבא מהמחנה הלאומי. המרכז הוקם מנקודת מבט פוליטית ומדינית ברורה. כך באשר ליחסו להתיישבות ביהודה ושומרון. כך לגבי יחסו לאירועים שקדמו לרצח. נצמדתי, בזה אחר זה, לשני מדריכים שהובילו במוזיאון קבוצות של בני נוער. ההדרכה הציגה תפיסה חד־צדדית. לא חד־צדדית בשאלה של הרצח. שם כולנו חד־צדדיים. חד־צדדית בשאלה מי הסית וכמה רחבה הייתה ההסתה ומי אחראי ומי עשה מה. את ילדַי שלי לא הייתי שולח לשם, בלי הדרכה מאוזנת יותר, כזו שתאפשר להם לשמוע מה יש למוזיאון להגיד ולטעון, אבל במקביל לשמוע גם צד אחר. אם דליה רבין רוצה לראות את בני הציונות הדתית נוהרים לשם בהמוניהם, היא חייבת לתת את דעתה לעניין הזה, ואני כותב את זה כמי שרוצה מאוד לראות שם את כל עם ישראל.
ולמרות הדברים, ואף שכאמור המוזיאון מרגיז ומקומם בחלקו, נדמה לי שאסור להתעלם מהקריאה של דליה רבין. רבין, ברמה האישית, בולעת הרבה צפרדעים כדי להושיט את היד הזו. לא כולם במחנה הפוליטי שהיא באה ממנו מתים על המהלך הזה שלה. ועל רקע זה ועל רקע הקרע הגדול שנקרע כאן לפני 21 שנה, נדמה לי שלציונות הדתית אסור להשיב את היד המושטת הזו שלה ריקם. ההזדמנות הזו לאחות את הפצע חשובה יותר מהמאמץ לנצח בוויכוח הפוליטי. כי אפשר להתווכח ואפשר לחלוק, אבל דליה רבין היא הפרטנר הטוב ביותר להתחיל איתו את התהליך הזה. כי בלי השיח מהסוג שהיא מבקשת, ובלי המפגש הזה אצלה במרכז, נגזר עלינו להישאר עם עצרות פוליטיות וצרחות הדדיות. וכששתי האפשרויות הללו מונחות על השולחן, לא יכולה להיות התלבטות במה לבחור. עם כל הקושי. עם כל המורכבות.