היום צפויה לדון ועדת שרים לענייני חקיקה בהצעת החוק של ח”כ מוטי יוגב וחברי כנסת נוספים מהקואליציה, המבקשת לאסור הפעלת מערכות כריזה בבתי תפילה. נוסח החוק עמום אומנם, ולא מצוין בו בפירוש כי מדובר רק ברעש חריג או כי הדבר יחול רק על מסגדים, אך מובן לכל מהי כוונת המשורר. דווקא כמי שגדלה ביישוב מעורב, שבו נשמע קול המואזין עם פעמוני הכנסייה ותפילות בית הכנסת בשבת בבוקר, אני חשה שיש בחוק ניסיון להתגרות; לשים אצבע בעין לחיים המשותפים השבריריים שעוד מתקיימים מתחת לפני השטח דווקא ביישובים המעורבים וביישובים שבהם מתקיימים יחסי שכנות.
בחוק הישראלי כבר קיים איסור על השמעת כריזה בלתי סבירה בשעות היום, ולפיכך הטענה כי מדובר בחוק שוויוני שמטרתו “להביא תפיסת עולם ולפיה חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים” היא היתממות, וזאת בלשון המעטה. ואכן, בדברי ההסבר נכתב כי החוק “יאסור את השימוש במערכות כריזה כדי לקרוא למתפללים או להעביר מסרים דתיים או לאומיים ולעתים אף דברי הסתה”. כך יוצא המרצע מן השק: המציעים אינם מבקשים לפתור בעיות של מפגעי רעש, שהחוק יודע להתמודד עמן כבר כיום ולשפר איכות חיים, אלא ליצור מראית עין של טיפול בהסתה תוך הכללה בוטה. והרי גם נגד הסתה קיימים חוקים שבאים לידי ביטוי ושימוש יומיומי.
נזק שיהיה קשה לתקן
מגישי הצעת החוק לא באמת רוצים לשפר את איכות החיים או להוסיף חוק שנדרש לשם כך. הם רוצים לעשות סיבוב על גבה של החברה הערבית תוך קריצה לבוחריהם על חשבונה של החברה הישראלית המקוטבת כולה. במדד הדמוקרטיה 2015 אמרו רוב הישראלים כי המתח החזק ביותר בחברה הישראלית הוא המתח בין ערבים ליהודים, אך כשנבחנו סוגיות של חיים משותפים, כמו הנכונות של יהודים להיות מטופלים בידי רופא ערבי ולהפך או לגור בשכנות למשפחה ערבית ולהפך, נמצאו ממצאים מעודדים, המצביעים כי הרוב מוכנים לכך.
בדיוק בחיים המשותפים הללו, שמתקיימים חרף המתחים הלאומיים, מבקשות הצעות חוק כאלו לפגוע. הצעה אחת כזו פוגעת בשורשי האמון ומציפה את אותם רגשות של קיטוב ופחדים. למעשה, הצעה כזו, גם אם לא תעבור, גורמת נזק שיהיה קשה לתקן, גם כשהממשלה עושה צעדים חיוביים במהלכים כמו תגבור לימודי הערבית בבתי ספר יהודיים ותגבור לימודי העברית בבתי הספר הערביים, ובמימוש (גם אם חלקי) של רבדים בתוכנית החומש לשיפור מערכות החינוך, התעסוקה, הרווחה והתחבורה ביישובים הערביים. כל ההשלכות החיוביות של היוזמות הטובות הללו נעצרות בהתבטאות אחת או בחוק אחד, שכל כולו קריצה לקהל בוחרים סקטוריאלי. שכל כולו כוונה “לרכוב על גב הנמר” של הגזענות במקום לעמוד איתן כנגדה.
לפני חמש שנים, כשהצעה דומה הועלתה על שולחן הכנסת, אמר יו”ר הכנסת דאז ונשיא המדינה כיום ראובן ריבלין כי “יש פוליטיקאים שמנסים לעורר מהומות וליצור הבחנות מיותרות בין יהודים וערבים". ראוי כי דבריו יהדהדו אצל השרים בבואם לדון בהצעת החוק הזו, שמטרתה האמיתית היא לא למנוע רעש, אלא ליצור רעש שיפגע בחברה כולה ובמאמצים לקיים מציאות נורמלית בין יהודים לערבים.
הכותבת היא מנהלת שותפה של התוכנית ליחסי יהודים-ערבים במכון הישראלי לדמוקרטיה