אם בגיל 21 רצו בבזוקה להגיע לירח, אנחנו ידענו שבגיל 35 נגיע לפריז. התוכנית הפריזאית שלנו לציון הגיל המופלג, 35, תוכננה לפרטי פרטים. הנסיעה תתרחש בחודש יוני, תאריך ביניים שמחבר בין יום ההולדת שלך לבין יום ההולדת שלי. הטיסה, במחלקת עסקים, המלון - "ריץ קרלטון". נפלא בעיני לגלות בדיעבד עד כמה תמימה הייתה הפרספקטיבה הנערית שלנו על פיקציית גיל 35. זו שטענה שמדובר בגיל זיקנה, יחד עם האמונה שחשבון הבנק מתנפח משנה לשנה בגזרת העו"ש. הימים היו טרום ימי המחאה החברתית, טרום משבר מעמד הביניים, טרום לפיד, כחלון ושות'. אופוריה. תמימות.



שתי סטודנטיות תפרניות שספסלי העיר תל אביב הפכו למקומות הבילוי המועדפים עליהן, ושהגג של גן העיר, הקרוב ביותר לכיפת השמיים, היה המקום שבו אפשר היה לתכנן את כל החלומות לפרטי פרטים. הדבר האפל ביותר שיכולנו לחשוב עליו בזמנו היה מה עולה בגורלם של בני האדם אחרי גיל 30. הקריירה המוצלחת בחלומותינו נראתה כבלתי אפשרית להגשמה במציאות, וחיי אהבה עוד פחות מכך. אבל היה לי אותך ולך היה אותי. ובין הסלעים בחוף גורדון לשדרות בן-גוריון, לאבן גבירול ולבתי הקפה שהיו נסגרים ונפתחים לנגד עינינו בקצב מסחרר, חיינו. בהווה. בלי סמארטפון, בלי סלפי, בלי תיוגים של מקום, בלי לצלם מנות. חיות את הרגע בין עוגנים קטנים של אושר שרק את ואני הבנו. בין ריח של גשם ראשון, לשוקו חם. בין חיפוש אובססיבי של פיצוצייה פתוחה ביפו ביום כיפור על האופניים, לבין ה"לחיים" שהיינו עושות עם הסופגנייה הראשונה של העונה.



למדתי שכמו באהבה כך גם בחברות, לפעמים האנשים שמרגיזים אותך ביותר ברגע הראשון הופכים להיות האנשים שהכי אהבת בחייך. 16 שנה חלפו מאותו יום שבו הצלחת לעלות לי על העצבים כשבאחד השיעורים בסטודיו למחול עמדת מולי, התבלבלת בצעדים והסתרת לי את המראה. לא ידעתי מי את, וידעתי שבפעם הבאה כשאגיע לשיעור אני קורעת אותך לגזרים. מי היה מאמין שבתוך 45 דקות תהיי החברה הכי טובה שלי.



אלופת הבדיעבד


אבל תוכניות לחוד וחיים לחוד. ובגיל 35 למי היה כסף לפריז? וגם לא היינו כבר כל כך בקשר. החיים הם מה שקורה בזמן שאתה נכנס ללופ אינסופי ושוכח את מי אתה משאיר מאחור. אבל ידעתי שאת בסדר, שניצחת את הסיבוב הראשון של המחלה ושאת לא כועסת עלי. כשעמדנו אז בגן של הילטון והבטנו אל הים אמרת לי בחיוך האינסופי שלך, שהדבר הזה לא יביס אותך אף פעם. “בואי נדחה את 35 לגיל 40", רצית. 40 זה נצח, חשבתי. אולי כי בזמנו כל מה שיכולנו לחשוב עליו היה להישאר בדירה אחת יציבה בתל אביב לאורך זמן, בלי שכר דירה מנופח, בלי ג'וקים ועם גברים נורמליים. חלום חיי, חלום חייך. זה ובריאות.



האנושות המודרנית היא אלופת הבדיעבד. אנחנו יודעים טוב מאוד להצטער על מה שלא עשינו, אבל משום מה אף פעם לא לומדים מזה לקח. פייסבוק, פייסבוק אשמה בכל. היא מקרבת בין אנשים אבל גם קצת מפרידה ביניהם. אולי זו הסיבה לכך שמאז שחידשנו את הקשר לא יצא לנו ממש להיפגש כמו פעם. שתי כוסות קפה בארבעה חודשים. אנחנו אלופים בלחשוב קדימה, יש לנו זמן, ואנחנו הרי בטוחים שאנחנו חזקים יותר מכל כוח עליון. ככה זה עם פייסבוק, אתה רואה את החברים שלך כל יום על המסך מעדכנים את חייהם, מה שלפעמים גורם לך לשכוח שאולי הדברים אינם כפי שהם נראים. אני לחלוטין לוקחת על עצמי את האשמה שאמרתי שנעשה את קפה יום ההולדת המשותף עד סוף הקיץ, ועד החגים ועד אחרי החגים. ואני לא יכולה להכחיש. היום הכל מתועד בוואטסאפ.



פייסבוק מרחיקה בין חברים, מקרבת אותם מחדש וגם מודיעה לך בצער רב כשהם הולכים מהעולם הזה לעולם שאומרים עליו שכולו טוב. כמעט שבוע, ומרוב זעזוע ואולי חוסר רצון להאמין אפילו לא סיפרתי לאף אחד. אולי מתוך תקווה שיום אחד אקום בבוקר ולא אקבל התרעה נוספת בדף שלך, זה שאני בחיים לא אמחק. לא רק שלא אמרת כלום, גם לא יכולת לחכות כמה חודשים עד גיל 40 רק כדי שנוכל לצחוק יחד על הזיקנה. מוזר שלא אפגוש אותך יותר במקרה בסופר ותנזפי בי כמו תמיד על זה שאי אפשר לקבוע איתי שום דבר.



את צודקת, באמת לא היה אפשר. ומה זה בעצם כבר משנה.