אלים, גס רוח, וולגרי, מיזוגן, אדם שמפיץ שנאה וגזענות. איש שרואה במהגרים אסון, בנשים - חפץ שאפשר לתפוס אותו באיבר המין, בתקשורת - אויב. אדם שנתמך על ידי פטרונו של נתניהו. מישהו שבחיים לא ישפיע על ישראל במשא ומתן, שמבחינתו האסלאם הקיצוני הוא סכנה ברורה ומיידית עד כדי כך שהוא מוכן להשתמש בביטוי "האסלאם הקיצוני". זה האיש שנבחר להיות נשיא ארצות הברית. זה האיש שניצחונו נתפס כמכה לשמאל הישראלי, כמעט באותו קנה מידה שבו נתפס ניצחונו האחרון של נתניהו. ברגע שהוא נבחר אבד הסיכוי לתהליך, אבדה התקווה. על העולם השתלטו ערכים שעד עכשיו, נדמה היה, ששולטים רק בארץ.
קלינטון הייתה תקוות השמאל הישראלי. בארץ יש נתניהו, סמוטריץ’, ליברמן, חבורה שמרנית, רדיקלית ומסיתה. אבל אמריקה היא סמל הליברליות, שם נבחר נשיא שחור ושם בית המשפט העליון מאפשר נישואים חד־מיניים ושם, כן שם, תיבחר נשיאה. וכשהיא תיבחר היא תכפה משא ומתן, היא תעשה סדר, היא תוכיח שרק בישראל יש ימין מסית ואלים, שהעולם לא הולך למקום של פחד והסתגרות.
וזה לא שינה לאף אחד שהיא מועמדת חלשה. סוחבת קופת שרצים על הגב, מחוברת לכסף הגדול, נטולת כריזמה. לא מביאה איתה שום בשורה, שום רוח חדשה, מה שהיה הוא שיהיה. אישה שאף אחד לא מתחבר אליה מהבטן, שהקמפיין שלה הוא מופת של כישלון. אז נכון, היא לא טראמפ. אבל זה בעצם הדבר היחיד שהיא ממש כן. היא לא פמיניסטית ממש, ולראיה התנהגותה לאחר פרשת לוינסקי. יש לה ניסיון, אבל הניסיון הזה, בעיני רבים, דווקא עמד לה לרועץ מפני שהוא לא נתפס כמאוד מוצלח.
הרצוג. איש שיחה נעים הליכות, אבל לא מנהיג כריזמטי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
אבל לשמאל הישראלי יש נטייה לתמוך במועמדים חלשים ואז להאשים את הציבור בכך שהוא לא נופל לרגליהם. יצחק הרצוג, האיש שאמור להנהיג את האופוזיציה, הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. אדם נחמד מאוד, אינטליגנטי, איש שיחה נעים הליכות. אבל מה, זגזגן, נטול אומץ ולחלוטין לא כריזמטי. מרבית הציבור הישראלי לא מעריץ את נתניהו. מרבית הציבור האמריקאי לא מעריץ את טראמפ. אבל החלופה שהשמאל הציע לו, בשני המקרים, היא מעליבה.
כן, הישראלים זזו ימינה, הם לא מאמינים לפלסטינים והם פוחדים מערבים. וכן, האמריקאים מבוהלים מדאע”ש וממספר הזרים. זאת מגמה עולמית, יש לה יסוד במציאות, זאת לא איזו גחמה וזה לא רעיון אמורפי. ההסתה של מנהיגי הימין נופלת על קרקע פורייה, על משהו שקיים. לשמאל יש נטייה לזלזל בפחד; פחד זאת תכונה ימנית, לא כלל־אנושית. ברמה האישית אנחנו מטפלים בפחדים, הולכים לאנשי מקצוע, משלמים הון. אבל ברמה הלאומית אנחנו מטאטאים אותו מתחת לשטיח, אפילו בזים לו בסתר לבנו.
ולכן אל מול הפחדים הלאומיים, אנחנו מציבים אנשים שלא מסוגלים להתמודד איתם. אנשים שאין לך שום יכולת להתחבר אליהם וללכת איתם מהלב, לסמוך עליהם. וכשמגיעות הבחירות אנחנו ממש בהלם שבוז’י וציפי, בקמפיין מביך, לא הצליחו לנצח. ושקלינטון, בקמפיין מביך לא פחות, איבדה מדינות שהיו אצל אובמה בכיס. בעידן כזה, כדי לנצח, מועמד המרכז־שמאל חייב להיות מבריק. אי אפשר לנצח שנאה והסתה ופחד בבינוניות.
