כבר כמה שנים שהוא פחות רלוונטי, אבל למה נדמה שהשנה כנס אילת לעיתונות קיבל הכי פחות תשומת לב מאי פעם? בכלי התקשורת עוד התפרסמו פה ושם כותרות, אבל השיח ברשתות החברתיות התעלם לגמרי ממה שקרה שם. על הסיבה לאובדן הרלוונטיות עלו כמה תזות. חלקן דיברו על איגוד מקצועי מיושן ומנותק. חלקן על הניתוק של העיתונאים, שהשתזפו בבריכה באילת בעוד הענף קורס. חלקן התלוננו שיש יותר מדי גברים על הבמה, אבל אף שצדקו, לא פגעו במטרה. הבעיה היא לא חוסר שוויון מגדרי, אלא משהו שורשי יותר - העיתונות מטיפה בעקביות לערכים שהיא אינה מיישמת בעצמה. אולי כל התזות צדקו - איגוד העיתונאים מיושן ומנותק. מועצת העיתונות שפעם הייתה השופט שכולם יראו מפניו, הפכה ליראה בעצמה מהרגע שבו תחוסל לגמרי כי איבדה את זכות קיומה. הענף אכן קורס, אבל במקום להבין למה, העיתונאים מבוהלים ויורים לכל עבר בהאשמות. העיתונות איבדה דרך כי היא מנסה להעמיד כללים נוקשים יותר ויותר לכולם, ובו בעת בועטת יותר ויותר בכלל הבסיסי של עצמה.
הפיחות זוחל, הוא לא קרה בבת אחת, אבל העיתונות הפכה מכלי אובייקטיבי לשיקוף מציאות לכלי סובייקטיבי לתעמולה. התעמולה אינה בהכרח מאורגנת - לפעמים יש לה יד מכוונת, ולפעמים היא אישית. רבים מזדעזעים מנתניהו שבוחש באובססיביות בקדירת התקשורת, ובצדק; זו תופעה מסוכנת והרסנית. אבל זה רק צד אחד של המשוואה. מצדה השני מצויים עיתונאים שעוסקים באובססיביות בבחישה בקדירת הפוליטיקה. אז בכל זאת צדק מי שאמר שכנס אילת לא עסק בבעיות האמיתיות. העיתונות אמורה לשרת את הציבור, את זכותו לדעת. היא אמורה להיות צינור נקי למידע. ברגע שהיא מביאה ערימה אינסופית של אג׳נדות במקום דיווח אובייקטיבי, היא מאבדת מזכות קיומה.
העיתונות בכל העולם נדבקה באינדיווידואליזם המוגזם
כנראה שהעיתונות בכל העולם נדבקה במחלה של המאה ה־21 - האינדיווידואליזם המוגזם, הקידום האישי בכל מחיר, ההאדרה. העיתונות מדווחת על עצמה יותר מדי, וגם עיתונאים בודדים הופכים את עצמם לנושא הסיקור. היוצרות התבלבלו אצל כולם. בבסיס התפיסה המודרנית שהאג׳נדה האישית של העיתונאי (או של המו״ל שלו) חייבת לצאת בכל מחיר, מתחבא הסאבטקסט שלפיו העיתונאי (או המו״ל) חשוב יותר מהעיתונות. מעטים יהיו מספיק אמיצים כדי להודות בסאבטקסט הזה, ולכן כדי לכסות על מניפולציות ועל אגו־טריפ שיצא משליטה, במקרה הטוב הם מכחישים, ובמקרה הרע מעוותים את ההגדרה של חופש הביטוי.
חופש הביטוי הוא האפשרות לבטא כל דעה, אבל זה לא אומר שמה שהכי חשוב בעיתונות זו הדעה. חשוב להביע דעות, אבל זכות הציבור היא לדעת קודם כל את העובדות המלאות, הנקיות.
גל ברגר מרשת ב׳ היטיב לדייק כשכתב השבוע: העיתונאים זועקים כי מתייגים אותם על פי נטייתם לימין ולשמאל, אבל מי הביא לתיוג הזה אם לא הם עצמם? הרי עיתונאי שמקדם בעיוורון את ראש הממשלה חוטא כמו עיתונאי שחובט בו בעיוורון. עיתונאי טוב מביא אינפורמציה מהימנה, ולמרות נוכחותו אף אחד לא יכול לנחש איזה פתק הוא שם בקלפי. עם חגיגת האג׳נדות שרצה היום כבר שכחנו, אבל אלה היו הכללים פעם.