1. יום אחד, אי שם בשנות ה־70 המוקדמות של המאה שעברה, ישבה במסעדת "כתר המזרח" חבורה גדולה של "הקבועים", חלקם אמנים וחלקם אנשי השכונה שמעבר לכביש, שכונת סומייל. התנהל ויכוח בענייני ספורט וכולם חיכו למוצא פיו של האדמו"ר אריק איינשטיין שליט"א, שהיה הפוסק האחרון בכל מה שנוגע לוויכוחי ספורט.

ישבתי לשמאלו של אריק, ובשיא הציפייה של כולם לדבריו השמעתי, כמו אידיוט, את דעתי בקול רם ובטווח אפס מאוזנו השמאלית של הצדיק. אריק סובב את הראש לכיווני, העביר את היד על השיער שגלש למצחו, מצמץ בעיניים ובקול חצי מאיים חצי מתחנן סינן לעברי: "למה אתה עושה לי את זה, אתה יודע שאני חצי עיוור. אתה רוצה שאני אהיה גם חצי חירש? למה אתה צועק לי באוזן, אינעל ראבק, תוריד את הדציבלים, דבר נמוך, מאיפה הבאת את הקול הזה? קרעת לי את עור התוף, בחייאת ראבק, קח איזה מטר שמאלה לפני שאתה מדבר...". כולם התגלגלו מצחוק.

המוות של שני אנשים הכה בי קשות. שניהם מתו בחודש נובמבר, הראשון היה יצחק רבין שנרצח ב–1995, השני היה אריק, שנפטר ב–2013. בשני המקרים נכנסתי לדיכאון עמוק, חיסלתי בצורה מסכנת חיים בקבוקי ג'וני ווקר ושקעתי במרה שחורה.

המוות של אריק עדיין טרי, אף על פי ששלוש שנים חלפו ביעף. כל בוקר, בדרכי להכין קפה ראשון במטבח, אני חולף ליד התמונה שתלויה בסלון, שבה אני נראה עומד בראש מורכן ליד הארון, מאחורי תמונת המנוח עם ציון השנים 1939–2013. עמדתי ליד הארון ודמעתי, לא הצלחתי להבין - או לא רציתי להבין - שהאיש שכל כך אהבתי הפסיק לנשום ונמצא בתוך ארון, ועוד זמן קצר ייקבר באדמה.

מדי פעם, כשיש לי געגוע ל"אריות" - ככה כינו אותו החברים, אני אומר לעורך המוזיקלי של הרדיו יואב חנני "היום אני שם רק שירים של אריק". את חנני, גם הוא מהאוהבים הגדולים של אריק, לא צריך לשכנע. ב–13 בנובמבר אמרתי לו "היום רק אריק". כמה דקות לפני השעה שתיים, כשקולו של אריק ברקע, הגיעה הודעה באייפון. סימה כתבה לי "איזה כיף שאתה אוהב את אריק, תודה". היא שוב גורמת לי לדמוע, אני אומר לעצמי, עושה פוזה שמשהו נכנס לעין ומנגב אותה.

מעולם, בעודו בחיים, לא הייתי בביתו. מעולם לא צלצלתי אליו. היה לי רספקט אדיר לבן אדם. לא פעם קינאתי בצבי שיסל, שאיתו למדתי ועשיתי ברדק בבית הספר העממי "הר נבו", על כך שהוא כה קרוב לאריק ונמצא איתו כמעט יום־יום - בבית, במשרד ובנסיעות להופעות. כשאריק היה מופיע בתל אביב, הייתי מתייצב עם המצלמה, מגיע אל אחורי הקלעים, שותה קוניאק עם החבורה, לפעמים לוקח שאכטה, מצלם כמה פריימים בשביל הארכיון ומרגיש על גג העולם. לפעמים, כשהחבר'ה הבינו שאיני נמצא איתם על תקן עיתונאי אלא כחבר, הייתי חלק מהם ביציאות למועדונים ולפאבים, מקשיב לחיקויים של אריק, נדהם מהידע שלו בעיקר בכל הקשור לספורט, מתגלגל מצחוק מהיציאות שלו והכי חשוב - נזהר לא לצעוק לו לאוזן, כדי שהפדיחה שעשה לי ב"כתר המזרח" לא תחזור על עצמה.

אריק איינשטיין וצבי שיסל.
אריק איינשטיין וצבי שיסל.


2. חברה שעובדת באיכילוב וידעה כמה אני אוהב את אריק צלצלה אלי ואמרה לי בקול מרוסק "אריק מת". איזה אריק, שאלתי. "איינשטיין", אמרה ופרצה בבכי תמרורים. התלבשתי והתחלתי ללכת לכיוון איכילוב. ברמזור של ארלוזורוב עשיתי אחורה פנה. "מה יש לי לעשות שם, בטח כל הפפראצי והטלוויזיה יגיעו ואיתם כל אלו שמחפשים להצטלם ולספר סיפורים ולזכות בתהילה של רגע על חשבון המת", אמרתי לעצמי. חזרתי הביתה ופתחתי בקבוק ג'וני, חברי הוותיק לימי צרות ודיכאון, כאמור, בדיוק אותו דבר קרה לי כשרבין נרצח.

ישבתי השבוע ונברתי בעשרות מעטפות חומות ובהן צילומים שאספתי במהלך למעלה מ־50 שנה. את חלקם אני צילמתי ואת חלקם צילמו חברים למקצוע (מאחורי חלק מהתמונות לא מצוינים שמות הצלמים ואיני יודע למי לתת קרדיט, אשמח כמובן לתת להם). הזיכרונות צפים. אני מגיע לתמונות מהמעצר של אריק, אורי זוהר, אביגדור, שיסל, גיורא המציל ומנולו. הם הועלו ממרתף המעצרים לאולם המעצרים הצפוף והמסריח, מוקפים שוטרים כאילו היו לפחות אל קאפונה, באגסי סיגל, לאקי לוצ'יאנו, מאיר לנסקי וג'ו דה בוצ'ר (הקצב).

בבית המשפט הייתה מהומה, אסור היה לצלם, אבל היה איזה צלם אחד שלקח סיכון וצילם במצלמה זעירה בתוך האולם בניגוד לחוק (כמובן שלא אציין מי היה הצלם העבריין). אריק לא הבין מה הוא עושה שם וישב בשקט, המום, כשהתובע המשטרתי דרש הארכת מעצר וניפח את הסיפור של תפיסת "כמות" אפס בצריף של אביגדור, קיבלו אורי ואביגדור ג'ננה והחלה מהומה היסטרית באולם. למי שלא יודע, כדי לרסן את אביגדור גדל הממדים, צריך לפחות חמישה מתאבקי סומו במשקל שלו, שהגיע בימים רעים במיוחד ל–160 קילו. המהומה הסתיימה כשכוחות משטרה מתוגברים הצליחו להוריד את "הפושעים המסוכנים" למרתף ומשם העבירו אותם לאבו כביר. באבו כביר היו אלו ימים של שמחה וששון, הצעקות של שיסל הפילו מצחוק את כל דיירי בית המעצר. אני זוכר שהלכתי לצעוק להם מעבר לגדר עם מוישל'ה איש כסית. עצירים אחרים הצטרפו גם הם למקהלת הצועקים. את חלק מהצעקות אי אפשר להעלות על דפי העיתון אבל נשבע לכם שזה ברמה של המערכונים הטובים ביותר של הגשש.

בימי הצילומים של "מציצים" ו"עיניים גדולות" היה כיף לא נורמלי, בכל אחד משני הסרטים יש לי שלוש שניות מסך, אבל הן היו שוות יותר מסרטים שהופעתי בהם מאוחר יותר בתפקידים גדולים ומשמעותיים. בין התמונות יש שתיים שאני אוהב במיוחד. פתחנו שולחן כמה חבר'ה, אחד מהם אריק שכרגיל היה כוכב השולחן. ישיבה אחת הייתה במועדון "קינגס קלאב" ברחוב יורדי הסירה והשנייה במועדון "סהרה" בשוק הפשפשים ביפו (יושבים על שרפרפים). אלו היו "ישיבות" של מעט אנשים, שותים המון, מעשנים המון (בחצר) וצוחקים המון, מנותקים מהעולם ולא עושים חשבון לכלום.




3. הרבה שנים היו לי רגשי אשם בגלל התאונה שבה נפצעו סימה ואריק ברחוב ריינס פינת פרישמן. זה היה ערב מדליק שבו חגגנו את משחק הכדורסל האחרון של בארי לייבוביץ' בהפועל תל אביב. התכנסנו לחגוג במשרץ אלכוהול בשם "הסניף" ברחוב יהודה המכבי. אריק וסימה כמעט לא יצאו מהבית, תקופת הבילויים שלהם במועדונים שאפה לאפס, אבל לכבוד בארי שאריק אהב מאוד הוא הסכים לצאת. ישבנו וצחקנו ונהנינו, עד שבאה משטרה ודרשה לפרק את המסיבה בגלל תלונות של שכנים. במקביל הייתה עוד מסיבה במועדון "שבלול" בדיזנגוף, אריק לא רצה להמשיך, אבל הייתי בין אלו ששכנעו אותו לבוא לעוד קצת ולתת לסימה הזדמנות לצאת ולפגוש אנשים. הוא התרצה ועברנו מועדון, וגם שם הייתה שמחה גדולה ובואו של אריק היה אירוע מכונן.

בשעת לילה מאוחרת אחת החברות לקחה את אריק וסימה טרמפ, אוטובוס שנסע בפרישמן התנגש ברכב שלהם בפינת ריינס, והם נפצעו ואושפזו באיכילוב. ימים ולילות ישבתי מחוץ לחדרו בתורנות עם מוישל'ה איש כסית כדי למנוע הטרדות. סימה הייתה במצב קשה ואושפזה במחלקה אחרת. כשהיו מאפשרים הייתי עולה אליה. עם סימה הייתה לי היכרות מוקדמת והיה לי קשה לראות אותה מחוברת למכשירים. זה הרס אותי, היו לי רגשי אשם על כך שהייתי בין המשכנעים אותם להמשיך בבילוי ל"שבלול" שלאחריו אירעה התאונה.

אחרי שאריק נפטר הלכתי כמה פעמים לכיוון ביתם ברחוב חובבי ציון וחזרתי. חששתי שאולי סימה נוטרת לי טינה בגלל הערב ההוא של התאונה. ביקשתי משיסל לבדוק עם סימה, הוא אמר לי שהיא אמרה שלא אבלבל את המוח ושהיא ואריק תמיד אהבו אותי. עפתי אליהם הביתה כמו טיל, אבן נגולה לי מעל הלב. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הייתי בבית הצנוע שלהם. ישבנו צמודים שעה ארוכה על הספה הישנה, מעלים זיכרונות. עוד זיכרון, עוד דמעות ועוד אחד ועוד אחד.

שירי האהבה שכתב אריק לסימה נפלאים. השירים החברתיים–פוליטיים שלו אמיצים ונוקבים. מי עוד יכול היה לכתוב ולשיר על הפוליטיקה והפוליטיקאים את השיר הנפלא "פרנצ'סקה פוליטיקה, את זונה לא קטנה..."? מי עוד היה יכול לשיר שיר תקווה מופלא כמו "אני ואתה נשנה את העולם", או שיר נבואי כמו "יושב מול הנייר", שבו מופיעה השורה הקשה והכואבת שרבים וטובים מרגישים אותה כיום, "אוי ארצי מולדתי את הולכת פייפן"?

ב–26.11.2013 נטש אותנו אריק איינשטיין והשאיר אחריו הרבה אנשים אוהבים שלא מפסיקים להתגעגע אליו. ב–26.11.2016 אשב עם ג'וני ידידי לימי העצב, אשמע שירים של אריק ברקע, ובשלב מסוים אצלצל לסימה כדי שנחליף כמה דמעות טלפוניות.