זה לא ייגמר עד שלא תשתכר, אתה חושב ומרוקן עוד צ'ייסר - לא חשוב של מה. מסביב שמחים כולם בשמחתך - ואתה רוצה למות: אתה בן 47, חביבי, יום הולדת שמח. זאת לא הייתה שנה מזהירה, ממש לא. אומנם היא לא הייתה ההפך מזה: כולם מסביב בריאים ושלמים ופה ושם נרשמו כמה חיוכים, אפילו פרצי צחוק - באמת שיכול להיות יותר גרוע, אבל בסך הכל זו הייתה שנה שבה דרכת במקום, לפחות בתחושה - ואם יש משהו שמבדיל בין גיל 27 לגיל 47, הרי זה שבגיל 47 אין כבר זמן לבזבז.



כדאי להכניס את העניינים לפרופורציות - אתה נוזף בעצמך על חמדנותך: אתה חי, עובד, מתפרנס - ומשתדל לגוון את הפעילויות המקצועיות והחברתיות שלך ואפילו ליהנות מהן עד כמה שניתן. רק שיש כנראה נקודה בחיים שבה אתה מתחיל להבין שלא הכל פתוח, העתיד כבר אינו כולו לפניך - ומספר האופציות שעל השולחן הולך ומצטמצם.



אתה מביט בצעירים ממך בקנאה ובמבוגרים ממך בחשש: בקנאה, כי גבר בן 47 יכול להיות בכושר נפלא ולרוץ מרתון למשל, אבל אם תרצה לקבוע איתו לדרינק בערב - מוטב שתניח לו לישון לפחות שעה בצהריים. ובחשש: כי אתה מבין שרק לעתים נדירות יש לחיים האלה סוף טוב, אקזיט של ממש שבו תתעופף מכאן בשנייה אחת כאדם עצמאי ומאושר.



לכל היותר, מחכה דרך ארוכה שבה יריירו את שארית כבודם למטפחת שתצמיד לפיהם העובדת הסיעודית מהפיליפינים, כשאפילו הילדים שלהם, אלה שפעם חיתלו באהבה, כבר לא יהיו מסוגלים לגעת בהם, ואולי טוב שכך. באמצע החיים אתה רואה איך הגוף מתחיל לזייף. עוד לא בוגד ממש, אבל כבר מתחיל להגיש את החשבון: הגב - על המשקל שסחבת בצבא, הריאות - על כמה שנים של עישון, הבטן - על לילה של אכילה פרועה, וכל השאר - על שנים של הגזמה, במקרה הפרטי שלך - כמעט בכל מה שניתן להגזים בו...



ישנם תחומים שבהם אתה מבין כבר שהקרב אבוד: בגזרת הדיאטה, למשל, עוד לא ויתרת: אין שבוע שבו אתה לא נשבע שממחר... גם במועדון הכושר עוד תפגין נוכחות רבה יותר, אבל אלה עוד זוטות לעומת הזעם שעולה בך ככל שאתה מבין יותר את המערכות מסביב ומתעצבן לנוכח הגילוי ששלטון מושחת עוד אפשר להחליף, אבל לא את השיטה.



כשאתה בן 47 כבר קשה מאוד לעבוד עליך: סביר מאוד להניח שלא תתפתה להניח את חסכונותיך על קרן הצבי, מצד שני, העובדה שאתה עוד זוכר את מטבע הלשון הזה, עושה אותך לקשיש אפילו ממניין שנותיך. יש רגעים שבהם אתה אשכרה חושב שהלוואי שהיית יכול לחזור 30 שנה לאחור עם ניסיון החיים שיש לך כיום - ומיד אתה נעצב: לא כי מדובר, לפחות עד שיוכח אחרת, במשימה בלתי אפשרית, אלא כי אתה יודע שהרגע חטאת בהרהור שהוא סימן ראשון לדליפה של מרירות ממנהרת הזמן הפרטית שלך.



העור על פניך עוד חלק, יחסית, אבל די בכך שלא תתגלח כמה ימים, כדי שאיזה דרדסבא בעל זיפים לבנים ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה, יביט בך בסקרנות מעברה השני של המראה. גם חושיך עודם חדים, לכאורה, אבל הילדים כבר מתעייפים מלחזור על כל משפט פעמיים - ואתה מתלוצץ על כך שאחת הפריבילגיות בגילך היא לשמוע רק מה שאתה רוצה, אבל כששמעת אותם ממלמלים משהו ולא הצלחת להבין מילה, התפללת שזו רק השמיעה - ולא העגה.



אפרופו ילדים, הנה מגיע ערב שבו הקטנה (שגם היא כבר כמעט בת מצווה) ישנה אצל חברה, אחיה השמיניסט יצא עד הבוקר ובכורתך כבר לא גרה בבית למעלה משנה. פתאום השקט הופך לפסקול מטריד, בפעמים הראשונות אתה מאושר: הנה זכית בחופש בגיל שבו רבים מחבריך עוד רודפים אחרי ילדיהם הקטנים! אתה חוזר לקרוא ספרים, לראות סרטים, אומר: "קיבלתי את החיים שלי בחזרה" באוזני החברים - בעיקר כדי להוציא את עיניהם הטרוטות, כי אחרי שנים שבהן הילדים היו כל עולמך, אתה כבר לא זוכר מה עושים עם החיים.



ואז אתה מוצא את עצמך אוכל בעשר בלילה כדי לא להירדם במחצית של משחק ליגת האלופות, נשבע שממחר דיאטה, אומר לעצמך שטיפשי לפחד ממה שהדרך היחידה להימנע ממנו היא למות צעיר ולמחרת יוצא עם חברים לחגוג את יום ההולדת שלך. זה לא ייגמר אם לא תשתכר, אתה חושב ומרוקן עוד צ'ייסר - לא חשוב של מה. מסביב כולם צוחקים - ורק לך בא למות.



יום הולדת שמח.