אחרי ההלם מטראמפ והברקזיט, הפופוליזם הקיצוני מאיים להרים ראש גם באיטליה, אם משאל העם ביום ראשון הקרוב יגרום להתפטרותו של ראש הממשלה. די מפחיד שבשנה הבאה זה עלול לקרות גם בבחירות בגרמניה ובצרפת. כישראלים נדמה לנו שאנחנו ייחודיים בבעיותינו, אבל בעניין הפופוליזם אנחנו לא שונים. תראו את חוק המואזין - מדובר בחוק שאין בו שום צורך, ושעצם הצעתו מצביעה על כך שהבעיה בכלל נעוצה באכיפה. אם החוק למניעת מפגעי רעש היה נאכף בפועל, אז כמו שהמשטרה סוגרת מסיבות קולניות, גם רעש מוגזם של מואזין היה מטופל.

זאת בדיוק הבעיה עם פופוליזם - אין בו היגיון. הרי גם אם חוק כזה יעבור תמשיך להיות בעיה באכיפה, והרעש לא ייגמר. מצד שני, המתנגדים לחוק מתעלמים לחלוטין מהרעש הסביבתי - מבחינתם גזענות, רדיפה, הסתה, ושאר מילים נבובות, הן הטיעונים היחידים נגד החוק הזה.

אנחנו נבהלים מפופוליזם כשהוא מגיע מקבוצות לאומניות קיצוניות, אבל משהו קרה לכל צורת ניהול השיח, כנראה בגלל השפעת הרשתות החברתיות. התחושה היא שלכל נושא חובה להגיב אימפולסיבית, בתגובה מהירה וחותכת שאינה דורשת לעמוד במבחן העובדות וההיגיון.

הפסאודו־פמיניזם, למשל, מגדיר כל אישה כקורבן אוטומטי וכל גבר כנבל, ולכן השיח על בוכריס דורש הרשעה גורפת ושיירקב בכלא לעולם. עסקת הטיעון הנרקמת מכונה "בושה", אפילו שרק אם ההאשמות נגד בוכריס נכונות, המסקנה הזאת תהיה נכונה. אבל בשלב הזה כבר לא מעניין אותנו שלעולם לא נדע את כל האמת. מה קרה שם? האם הוא הכחיש כי הוא שקרן, או שיש סיבה אחרת? לתהיות ולספקות אין מקום בעולם פופוליסטי, כי לכל ארוע יש שתי אפשרויות בלבד: אתה יכול להיות נגד השרלילות שהפילו את בוכריס או לצאת נגדו בכל הכוח כי הוא מיזוגן דוחה ועבריין.

כך גם השיח על פרשת הצוללות הידרדר תוך דקות ל"שוב רודפים את ביבי" לעומת "לישראל אין שום צורך ביותר משש צוללות", ובמסגרתו אין אזרח אחד במדינה שלא מרגיש כמו מומחה לביטחון תת־ימי. זה תקף גם לשיח על ההצתות - מצד אחד "הערבים מציתים וזה מוכיח שהארץ אינה שייכת להם", ומהצד השני ההתנגדות המיידית לכנות את ההצתות האלו טרור, לא ברור על שום מה.

אי אפשר להגדיר את הבעיה כ"פופוליזם לאומני", כי הבעיה היא הפופוליזם בכלל. נוצרה נורמה קלוקלת של שיח מטורלל, וכולם נגועים בו - גם ליברלים ופרוגריסביים. נדמה לנו שרק באמצעות השטחת מסרים אפשר לסחוף את ההמון ו"לנצח" בוויכוחים. אבל כשמנצחים בויכוח מקומי כלשהו עם סיסמאות מכלילות, בסוף מפסידים את המהות. המהות היא השיח, וכשמאבדים את השיח האמיתי לטובת פופוליזם, בעצם נותנים יד לדיון מקוטב שלא משקף את המציאות.

היתה תקופה שבה הדיון המקוטב עזר לקדם מטרות פרוגרסיביות, כמו שוויון זכויות למיעוטים וקידום נשים. בלהט העשייה התרגלנו לשעוט קדימה בדורסנות, רק שפתאום הפרוגרסיבים רק מפסידים. כדי להעביר מסרים פרוגרסיביים דרושה גם גישה פרוגרסיבית, כי מתברר שכשהנורמה הופכת להיות בנויה על חצאי אמיתות, מתישהו קם מי שמנצל אותה כדי לספר שקרים מוחלטים.