ביום שישי שעבר, באחת עשרה וחצי בלילה, ברגע אחד ירד שקט מוזר וכפוי על העיר שבה המוזיקה אף פעם לא נפסקת. בדיוק בשעה שבה העיר מתחילה לחגוג את סוף השבוע, ניגשו מנהלי הברים והמועדונים אל המוזיקאים, סימנו להם להפסיק לנגן והודיעו לקהל הבליינים שהמקום נסגר. לא כולם הסבירו למה. בני המקום המורגלים בצייתנות התפזרו בשקט איש־איש לביתו ושם שמעו את הבשורה: האיש הכל יכול, ששלט בהם ביד ברזל 50 שנה, איננו.
על הטיילת של הוואנה פרצו כמה צעירים שיכורים בצהלות שמחה. הם צולמו והסרט הגיע לתחנות הטלוויזיה בעולם ששידרו אותו. קרוב לוודאי שאותם צעירים זכו אחר כך לביקור של המשטרה, אבל רוב הקובנים קיבלו באדישות את לכתו של פידל קסטרו, שבמשך יותר מחמישה עשורים - המדינה הייתה הוא. מועד פטירתו של הרודן היה סמלי: בדיוק ביום שבו לפני 60 שנה עלה במקסיקו על היאכטה "גראנמה" עם אחיו ראול ושותפיו לדרך צ'ה גווארה וקמילו סיינפואגוס, והשיק את המהפכה ששרדה עד היום. שלוש שנים אחר כך, ב־1959, נכנס עטור ניצחון לבירה הוואנה וייסד את הרפובליקה המרקסיסטית של קובה. כריזמטי ורהוט מאין כמוהו, הוא היה המנהיג הבולט ביותר שצמח באמריקה הלטינית ב־200 השנים האחרונות, כיהן במקביל ל־11 נשיאים אמריקאים ושלט יותר מכל מנהיג אחר במאה ה־20, למעט המלכה אליזבת.
כמו רוב הניסויים הסוציאליסטיים/קומוניסטיים של המאה ה־20, החזון ההומני שתיאר קסטרו בנאומיו תורגם במעשה לחברה מדוכאת, חסרת זכויות וענייה, שרוב חבריה נדרשים למאבק יומיומי כדי להתקיים. קסטרו הקים להם אומנם מערכת בריאות לתפארת, ומערכת חינוך מרשימה, אבל שלט בכל תחומי החיים של נתיניו והפך את האי לבית כלא ל־12 מיליון תושביו.
קובה היא עדיין קפסולה שבה הזמן עמד מלכת, ולא רק בגלל המכוניות האמריקאיות משנות ה־40 וה־50 שהמכונאים הקובנים מצליחים ביצירתיות מרשימה לתחזק. בקובה של 2016 עדיין עומדים האזרחים בתור אינסופי עם תלושי האוכל עבור הזכות השבועית לקנות בשר. צלחות לקליטת שידורי לוויין או אינטרנט בבית עדיין אסורים, והרשת הסלולרית לא מאפשרת גלישה. אבל בשנים האחרונות אפשרה המדינה שירותי אינטרנט מוגבלים במספר אתרים בהוואנה וחשפה בפני הקובנים, בעיקר הצעירים שבהם, את העולם ואת מה שהם מפסידים.
הם גילו שבעוד המשכורת הממוצעת בקובה היא 250 דולר בשנה, התוצר הלאומי לנפש מגיע ל־6,000 דולר בשנה. כלומר, מישהו גוזר על כל אחד מהם קופון של אלפי דולרים. את הסיגרים שהם מגדלים ומגלגלים בעלות של סנטים בודדים, המדינה מוכרת במחיר של עשרות דולרים לסיגר. עשרות שנות שלטון "סוציאליסטי" עשו פלאים לחשבונות הבנק של משפחת קסטרו.
"התיירים רואים אותנו רוקדים וחושבים בטעות שאנחנו מאושרים", אמרו לי רבים מאזרחי קובה שאיתם שוחחתי. "הם לא מבינים שהריקוד והמוזיקה הם עבורנו חלק מהחיים, כמו אוכל ומים. זה לא אומר שאנחנו שמחים". במדינה שבה כמעט כולם חיים בדלות משוועת, שהמון מבנותיה נדחקות לעבוד בזנות כדי להתקיים, שהתבטאות נגד המשטר עדיין יכולה להסתיים במעצר - האושר הוא מצרך נדיר.
רוב הקובנים עדיין נזהרים מלהביע שמחה על מותו של הדיקטטור, אבל הם לא מתביישים להגיד שהם לא מצטערים. כמעט כולם, גם האלפים שהתייצבו למפגן המאורגן של עשרת ימי האבל שהוכרזו במדינה, מביעים תקווה. הם מרגישים שהשינוי הולך וקרב אליהם ונושאים עיניים צפונה, לשכנה הגדולה, ארה"ב.
פידל לא היה תמיד אנטי־אמריקאי. עוד בצעירותו הוא גילה נטיות קפיטליסטיות. בגיל 14 שלח מכתב ברכה לנשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, וביקש ממנו שישלח לו שטר של 10 דולר. "מעולם לא ראיתי שטר ירוק כזה", כתב לו פידל הצעיר. בתמורה הוא הציע לתת לנשיא האמריקאי מידע על מכרות הברזל של קובה, שיוכלו לסייע לארה"ב לבנות ספינות. רוזוולט לא שלח לקסטרו את השטר. בתום המהפכה פידל פיתח אובססיה אנטי־אמריקאית, ואמריקה פיתחה אובססיה נגדו.
בעוד שנתיים יירד האח ראול קסטרו מכס השלטון, וקובה תיפתח לעולם. כסף זר יזרום ויוביל תנופת פיתוח, האמברגו האמריקאי יוסר, והקובנים יחזרו למשפחת העמים. בשלב הראשון, כמו אחרי התפרקות ברית המועצות, יהיו יזמים זריזים שינסו לשדוד את אוצרות המדינה ולהשתלט עליהם, אבל ספק אם הקובנים יאפשרו לעוד דיקטטור למשול בהם. קובה עומדת לפני זינוק.
אומנם הנשיא הנבחר דונלד טראמפ מאיים עכשיו לסגת מהסכם חידוש היחסים שחתם ברק אובמה עם קובה לפני שנתיים, אבל כאיש עסקים, אין סיכוי שהוא לא רואה את הפוטנציאל. קובה היא מדינה שכולה הזדמנות: אי קריבי גדול, קרוב לארה"ב, עם חופים נפלאים וטבע מסחרר, עם כוח עבודה זול ותרבות נהדרת. ספק אם מישהו יופתע אם בעוד כמה שנים ייחנך קזינו טראמפ הראשון בהוואנה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי
של חדשות ערוץ 10