הבריחה הגדולה

ביום שלישי שעבר, יומיים לפני חג ההודיה, ברחתי מהבית. אין לי הסבר מלא לסיבות שהדיחו אותי למעשה הקיצוני הזה, בעיקר משום שהגעתי לגילי המופלג ללא נטיות מרדניות בתחום האישי. אני עם אותה אישה ואותו זקן מגיל 19. מעולם לא גנבתי את המכונית של הורי לסיבוב בלי רישיון, לא הרמתי ידי על הזולת (חוץ מפעם אחת בטירונות, שעדיין מציקה לי בטיפשותה). וכאשר כולם נסעו לטיול אופנוע בדרום אמריקה אחרי הצבא או לקחו שנה "לשחרר לחץ", חודשיים אחרי השחרור עמדתי בתור להירשם לבית ספר בקולנוע באמריקה.

לא קילחו אותי בבגרותי, אבל אבי - איש מורכב ומיוחד במינו - התעקש לסדר את מיטתי לשינה כאשר שבתי הביתה בחופשות מצה"ל. כאשר אבי הגיע שנים מאוחר יותר כדי להציג לשיקול דעתי עניין אישי שהציק לו, עניתי שנושא השיחה אינו מקובל עלי משום שהוא עוסק בשני אנשים שאהובים עלי במידה שווה. הוא לא אהב את תשובתי והיה מתוסכל כהוגן, אבל בדרכו הישרה הוא העריך את העמדה שנקטתי. כאשר אני נתקל לעתים רחוקות בערך שנכתב עלי בוויקיפדיה, שממנו עולה דיוקן של העיתונאי כצעיר זועם ומרדני, אני מחייך בצניעות. רוב העובדות מדויקות, אבל הן נקשרו יחדיו באופן המוציא אותי כאחיו הצעיר של צ'ה גווארה (בלי אסתמה ותואר ברפואה), ומי רוצה למחות נגד דימוי גדול מהחיים אך מחובר למציאות.

האמת היא שרציתי לברוח זמן רב קודם לכן, אך נשארתי נאמן לאותו סיב שזור באישיותי של חובה פולנית לשאת בנטל גם כאשר הוא מאיים להכריע אותך. אפילו לד"ר בנסון, הפסיכולוג שלי בשנה האחרונה, הפסקתי ללכת. לא נעים לי ממנו. אינני חייב לו כסף חלילה; הוא חייב לי החזר של 70 דולר שהצטבר מביטוח הבריאות על שם אובמה שהציל את חיינו, תרתי משמע. הדברים הגיעו לידי כך שמה שאמרתי לו במפגשים האחרונים היה כה מייאש בתמצותו ורעיל לנשמתי - אמירות קורעות לב שבתמורה להן קיבלתי "אה הה" כפול בנושאים נפיצים באמת - שבקח־תן המורכב שהוא טיפול פסיכולוגי, חשתי שאני נותן יותר משאני מקבל ושבעצם אינני מקבל כל אישוש לאף אחת מהאופציות שהעליתי. ד"ר בנסון ודאי אינו חושש שקרה לי משהו או שחלילה שלחתי יד בנפשי. אנו גרים במקום כה קטן, עד שכולם שמעו את הסיפור כאשר החוואי שנשבר עדיין מתפתל בקצה החבל שממנו תלה עצמו באסם.

למרות ההיבט הספונטני של בריחתי, שבמקום כישראל מספיק להיכנס למכונית ולנהוג חצי שעה לחבר שיהיה מוכן להשאיל לך את ספתו לכמה לילות, בריחה מהבית במיין היא הפקה מורכבת. למרות מזג האוויר המתון, היה ברור לי שהוא יכול להתהפך ולהיות קר בערכים ארקטיים. גם כאשר אתה דוהר דרומה במהירות של 80 מייל לשעה (בחלק מהכבישים המהירים של מיין המהירות המותרת היא 70), המרחק עד גבול ניו המפשייר, המדינה הסמוכה, הוא כשלוש פעמים המרחק מתל אביב לאילת. ובכל הכביש הארוך הזה יש שתי תחנות עצירה בלבד שבהן אתה יכול לתת שתן ולשתות קפוצ'ינו של סטארבקס. ושכולם ירדו מגבי: לפעמים סטארבקס הוא הטאצה ד'ורו של העניים. אינך יכול לברוח ללא שחשבת באופן מסודר על בגדים חמים, קינדל ואייפד והמטענים הרלוונטיים. בריחה אינה התאבדות, וכולנו זקוקים להזין את הנשמה. במיוחד כשרע לנו.

פרמקולוגיה לצריכה פרטית

מילא בגדים. הסיבה לכך שכה קשה לקבל החלטות ספונטניות בגיל מסוים היא התלות הטוטלית בתרופות. כדי לדעת את מצבי בחודש, עלי לבדוק בתשומת לב את הארגונית הפלסטית המחולקת לימים, ולבוקר וערב על תאיה המלאים כדורים. ההבדל המהותי בין האנטר תומפסון זצ"ל לביני הוא שהוא קנה את ה–Controlled Substances שלו בשוק החופשי, ואילו אני מקבל מרשם מרופא. זה רומנטי להתמקם היכנשהו בין תומפסון, ג'ק קרואק וג'ים הריסון ולהיענות בלי חשבון לקריאת המרחבים הפתוחים של אמריקה, אבל אינך רוצה להגיע לניו יורק למשל, להשליך עוגן ולגלות שהחומרים היותר ממכרים ייגמרו תוך יומיים. קולד טרקי זו בחירה מודעת ולא משהו שאתה רוצה שיקרה לך ללא הכנה נפשית ופיזית.

לשמחתי, ראיתי שכל התרופות יחזיקו לפחות שבועיים והתמכרתי לקרמה הטובה. במקרים של טלטלה נפשית כמו זו שבה הייתי, קל לעשות טעויות וליטול כמויות שגויות מהתרופות הלא נכונות. אחרי שווידאתי שהליפיטור להורדת רמת כולסטרול, הפלומקס לעידוד הפרוסטטה, השניים להורדת לחץ דם, הפרוזאק והאחרים שוכנים בבטחה בתאיהם, לקחתי זריקת Humira נגד דלקת פרקים מהמקרר ושמתי אותה בקרח יבש כנדרש. ברגע האחרון נזכרתי ב–B12 (פעם ביום תחת הלשון) ובלוסק נגד הרפלוקס. לא קריטי אבל יכול לבאס בגדול. אני יודע שלוחמי אינדיאנים גדולים ומיתוסים אמריקאיים גבריים היו חמושים בנשק חם ולא בתרופות, ולמען האיזון תליתי את סכין הבאק בנדן העור המהוה על החגורה. הרגשתי מטופש כהוגן כאשר עמדתי בארון הבגדים והתלבטתי מה לקחת, בהנחה שזו תהיה הפעם הראשונה בשנתיים שאבוא בחברת בני אדם עם טעם מחמיר באופנה. על השאלה אילו מגפיים עניתי בתשובה פרקטית: מגפיים קצרים עם סוליות קרפ למען הנוחות.

עם שני תיקים, שני מעילים ודופק הולם בפראות, פרצתי מהבית, נכנסתי לג'יפ והשארתי את בלו–היל במראה.

בדרכים

הנסיעות הארוכות הללו - בעיני רוחי הייתה ניו יורק מרחק שמונה שעות, תחנה ראשונה בלבד - הן ההזדמנות היחידה עבורי להאזין למוזיקה שאני כה אוהב בווליום הצולח את חירשותי המתגברת. בבית עלי לחבוש אוזניות, שהן מרסנות ידועות של האזנה כהלכתה לרוק'נרול, משום שאחרת אפילו הדובים ביער בורחים לקנדה. האייפוד הישן שלי עדיין עובד ויש בו 15 אלף שירים. כל אחד לקוח מהביוגרפיה שלי, החלק הנחשב. לרוב נגמרת ההתלבטות הגדולה במה לבחור בהחלטה ספונטנית שמסתתר מאחוריה היגיון מסוים, אבל מכיוון שימים ספורים קודם לכן כתבתי כאן על "הוואלס האחרון" של "הלהקה" וליאון ראסל יקירי מת בשנתו מדום לב והוא בן 74 בלבד, לא ניצבו בפני היסוסים רבים.

סביר היה שאתחיל עם "Music From Big Pink" הראשון, אבל בינינו השני של The Band טוב באוזני בהרבה, וכך עשיתי. אם במקרה נהג מישהו מכם בכביש מהיר במיין בשבוע שעבר וחלף על פני ג'יפ צ'ירוקי אדום שפני נהגו המזוקן היו שטופות דמעות - ראיתם אותי. לרוב די בליבון הלם שר את "The Weight" כדי למוטט אותי, אבל הוא מופיע ב–"Big Pink". התחלתי בוכה עם המילים "Virgil Cain Is The Name" מ"The Night They Drove Old Dixie Down". זה השיר על מלחמת האזרחים הראשונה (1860–1865), שאת סיפורה סיפר הלם לרובי רוברטסון שרקח שיר נפלא. על רקע המתרחש באמריקה בימים אלה שתקוע בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא, צובר השיר משמעויות פוליטיות נוספות שקורעות את הנשמה.

אני קובע נחרצות שאין די בשמונה שעות להאזין לרפרטואר המלא של "הלהקה" וראסל, וחייב הייתי לעשות סלקציה אכזרית. עם ראסל פתחתי ב"Carney" המשובח והלא אופייני, שאין לו הגרוב הפאנקי (פ"א רפה) של הצליל של טלסה, אוקלהומה, אבל שיריו קורעים. משם עברתי למבחר הכולל כמה מהגדולים כמו A Song For You, Delta Lady, Hummingbird ואחרים. אם תבחרו להאמין ולו למילה אחת בטקסט הזה, אני מפציר בכם שתאמינו לי שכאשר הצטרף בוב דילן ל"להקה" ב"Before The Flood" הכפול, חלפתי על פני העיר לוול, מסצ'וסטס, שבה קבור ג'ק קרואק ושעל קברו הצטלמו אלן גינסברג, דילן ומיברג. עיר אפורה ומדכאת ברמות אפיות שהשכילה לחגוג את קרואק באנדרטה חכמה ובשלטים המכוונים לבר שבו נהג לשתות עצמו למוות.

אבל אני מקדים את המאוחר.

פורטלנד, אהובתי

אילו הייתי אדם נורמלי, ודאי הייתי גר בפורטלנד, עיר הנמל הציורית המזכירה בעיקר את סן פרנסיסקו, לפני שקלגסי ההייטק הבריחו ממנה את כל אזרחיה הטבעיים שקצרה ידם מלעמוד בעלויות החדשות של שכר דירה מטורף וסגנון חיים רהבתני, שגנב את נשמתה של העיר. על מאה אלף תושביה שתמיד מאיימים לפרוץ ימה וקדמה, והדיבור שאינו נגמר על תנופת הפיתוח הצפויה בה, פורטלנד נשארה העיר החמודה שהתאפיינה בעיקר בסצינה קולינרית המושכת את תשומת לבם הקבועה של ירחוני האוכל ואנתוני בורדיין והמשחקת מזלגות מוזיקליים עם עצמה.

בחישוב גס, לא ישבתי במסעדה על פי בחירתי מאז שנסעתי עם אחותי לקובה בפברואר בשנה שעברה, הרבה לפני להקת העיתונאים האמריקאים שהגיעו לאטם. כמובן שבכפוף למזל העגום שהוא חיי, מת פידל קסטרו יומיים לאחר שיצאתי מהבית. מכיוון שעזבתי את הבית ללא לפטופ, נאלצתי להגיב בשלילה על ההזמנה לכתוב על פידל לעיתון. זה מה שקורה כשבורחים מהבית. לכן לא חשבתי פעמיים כאשר הג'יפ ניווט לבדו למלון Regency (20 Milk Street) שם נמנמתי קשות בחדר הרגיל שלי והתעוררתי בזמן כדי לצעוד ל–Fore Street (288 Fore) המסעדה הטובה ביותר (עדיין) בעיר.

יומיים לפני חג ההודיה, החג הלא דתי, המאחד והלא מזיק ביותר באמריקה, הם אינם מועד מומלץ להגיע למסעדה נחשבת ללא הזמנה (כפי שלמדתי לצערי בברוקלין כאשר ניסיתי את מזלי ב"פיטר לוגר"). אבל כמו במיין, אחרי כוסית סנסר ועשר דקות בלבד על הבר, הובילו אותי לשולחן נוח לשניים.

האש המלחכת בולי עץ בטאבון במטבח הפתוח מסכה מתיקות חייכנית בגופי. נדמה לי אפילו שפלרטטתי עם המלצרית שקראה את היגון שנדף ממני. הלחם שאופים במקום היה נהדר. כמו גם מנת הקלמארי במרינדה שעברה בתנור העץ ונתח ה–Flank (פאלדה) שאכלתי אף על פי שבעיקרון אני מעדיף Skirt. אפילו מנה אחרונה שאבתי: עוגת מוס שוקולד שנבנתה לגובה ונטתה על צדה כמגדל פיזה ונהנתה מאסיסט אספרסו קצר, שבניגוד לדיבה שמוציאים על אמריקה, היה מצוין. עברו הימים שבהם הושטתי את כרטיס האשראי שלי כאילו כסף אינו מענייני. אבל כל החוקים משתנים כשאתה בורח.

ישנתי רצוף ויותר מהרגלי, מה גם שכיוונתי למזמז זמן ולצאת מפורטלנד בצהריים כדי לא להגיע לדירות ילדי לפני שהם שבים מהעבודה. כתמיד, ישבתי שעה קלה ליד פסלו של הבמאי ג'ון פורד שנולד בפורטלנד בימים שבהם קראתי ספר חדש על מעלליו עם שחקניו וורד בונד וג'ון וויין.

פקק מהגיהינום

אינני זוכר את הפעם האחרונה שבה התלוננתי על פקקי תנועה. ודאי לא במיין שאין בה די תושבים ליצור פקק. אבל 24 שעות לפני ארוחת החג, וכפי שעולה גם מהקומדיה הנהדרת עם סטיב מרטין וג'ון קנדי הנתקעים בדרכם הביתה מניו יורק לשיקגו (אחד הסרטים האהובים עלי והגורם לי תמיד לצחוק בקול רם), התחיל הפקק בבוסטון ונשרך עד יעדי בברוקלין ללא הקלה. זה אולי ישתנה אחרי השבעתו של הנשיא הנבחר טראמפ, אבל בינתיים נשארו האמריקאים כשהיו: הפקק הנורא התאפיין בסדר, שקט והתנהלות תרבותית. לכל אורכו נתקלתי בניידת אחת בלבד שעזרה למכונית שמשהו מת בה, לרדת לשוליים.

זו הייתה כמובן הזדמנות לשוב לפלייליסט שהכנתי ולהיזכר כמה נפלא הוא האלבום "Stage Fright" שאפילו ליבון הלם דיבר בגנותו. כל הניסיונות להעריך את הגעתי לברוקלין ולתאם גיחה קולינרית עם ילדי, עלו בתוהו. לפקק היו חיים משלו וזמן הזחילה ארך שמונה שעות, שזה מה שלוקח לי לנהוג מביתי לניו יורק. אינני יודע מדוע פקקו של הזולת אינו הגיהינום שלי. אולי משום שקשה לנו לכעוס על מי שלא היו איתנו בפלמ"ח או בנח"ל. במיוחד כאשר הם מתנהגים למופת.

שמונה שעות של נהיגה על בלמים גבו מחיר מכני כבד. כאשר אספתי את בתי אנולה מדירתה לארוחת ערב במסעדה תאילנדית–פיוז'ן שהייתה מצוינת, היא שמעה את בלמי חורקים וקבעה נחרצות שלא תניח לי לשוב הביתה או להמשיך בדרכי בלי שאכניס את המכונית למוסך. מה שקל לומר בחג אבל קשה להוציא אל הפועל. אבנר הגיע ברכבת מפיטסבורג, ולראשונה בשנים רבות ראיתי את שלושת ילדי ביחד. מראה המרחיב לבו של כל הורה. שלושתם היו מוזמנים לארוחת חג אצל גיסתי, ומכיוון שנוכחותי בעיר הייתה תחת מעטה של חשאיות יצירתית, לא הוזמנתי. הילדים דיווחו על הנאה ותחושת משפחתיות חמה.

הוזה, לך ברח

אנולה פינתה עבורי את חדר השינה שלה. ובעזרת ה–Wi–Fi העברתי את זמני בצפייה בעונה הראשונה של הסדרה "Bosch" בהפקת אמזון. קניתי מספיק גלידה Talenti כדי להעביר את הזמן בשופי. הדיבור על אודות המסעדות הסיניות והיפניות הפתוחות בחג ההודיה, התגלה כממצא היסטורי. חצי שעה ברגל בשכונה הגסטרונומית העלה שהמקומות היחידים שהיו פתוחים היו ברים. המסעדות היו מוגפות באופן הגמוני, מה שמעיד, לעניות דעתי, על כך שגם מיעוטים שניצלו בעבר את החג לעשות עסקים, נשאבו להוויה האמריקאית והם חוגגים את החג נטול המאפיינים הדתיים כמו מי שבאו לפניהם.

נותרתי רעב אבל תחושת הביחד ומראה משפחות נושאות אוכל בכלים עטופים שהדיפו ריחות נפלאים שחלפו על פני, חיזק את רוחי. הפלגנות של טראמפ תיתקל בהתנגדות עזה יותר מאשר תכנן. מעידתי היחידה, ואיני מקל בה ראש, היא שאת הדירה 2G, שאת המפתחות שלה השאירה לי בתי, לא הצלחתי למצוא בבניין הגדול. כך קרה שניסיתי את מזלי בדירה שאת מספרה לא הצלחתי לקרוא. שעה ארוכה ניסיתי את המפתחות עד שהדלת נפתחה וזקן מבוהל אך לא ממש נרגן, הביט באיש היערות ממיין מנסה לפרוץ לביתו. אני חושד שלא קנה את התנצלותי הנמלצת. רק אחרי ששוחחתי עם אנולה מצאתי את הדירה.

אינני טוען שבריחתי הספונטנית ממיין אחרי שהקירות החלו סוגרים עלי והתקרה נחה על אפי ותחושת המצור שברה אותי, הפכה אותי להובו משיריו של וודי גאתרי שעשה את דרכו דרומה ברכבות משא שארנסט בורגניין הוא השומר שלהן. למחרת גילינו שבתחנת הדלק הסמוכה יש מוסך קטן. האיש מול המחשב במשרד הקטן נראה מוכר באופן שבו הזולת מזהה את בני מינו. על המחשב היה מודבק שמו: משה. אף על פי שידענו היטב מי הוא מי, דיברנו אנגלית. הערכת המחיר שלו לארבעה בלמים הייתה 300 דולר והעבודה תארך שעתיים. כשחזרנו האמיר המחיר ל–500 (בגלל השמוציק של הגיזמו), ואז נשברתי ואמרתי לו בעברית שלו זה עלה יותר. צחקנו ביחד כאחים והוא סיפר לי על השריפות בישראל ומה הוא היה עושה לפלסטינים. ברמזור הראשון בלמה המכונית כמו גדולה וללא החריקות הצורמות של מתכת על מתכת. רק אז הרשתה לי בתי לתת לבני טרמפ חזרה למיין לראות את אמו ואת ישמעאל.

בערב לפני הנסיעה הלכנו לבקר את עמנואל בדירתו היפה. במקום לצאת הוא הזמין סושי ל–47 סמוראים. שאריות דגים מרתקות יותר מתרנגול הודו יבש. השיחה נסעה למחוזות קשים שבהם ננזפתי על ידי ילדי על האופן שבו ירדתי מנכסי הרוחניים והכלכליים, נזיפות שקיבלתי באהבה. בדרך חזרה עצרנו ב–Standard Baking, המאפייה הנהדרת בפורטלנד וב–Whole Foods קנינו גבינות במחיר מופקע בעליל. אמש ישנתי בבית. אינני בילי דה קיד, גם לא קרואק, יותר כמו סטיב מקווין שניסה לדלג על אופנוע מעל גדר התיל לשווייץ ונתקע באמצע. אני גבר המודע למגבלותיו.