“סדר עולמי” הוא לא רק שם של תוכנית בערוץ 2, אלא מציאות מורכבת שקורמת עור וגידים לנגד עינינו. הקפיטליזם כבר לא מספק את הסחורה; הגלובליזציה משרתת את האינטרסים של האליטות הבינלאומיות, שהשכילו להתאים את עצמן למציאות המשתנה; הפערים בין העשירים לעניים הולכים ומתרחבים; ואת החשבון משלם כרגיל מעמד הפועלים ומה שנשאר ממעמד הביניים. על רקע המציאות הזו מאבד הרוב השקט את סבלנותו ומחפש דרכים מרדניות ואנטי-ממסדיות להצביע ברגליים נגד המצב.
במוקד הסערה ניצבת הפעם איטליה, ששקועה עד צוואר במשבר כלכלי כבד: 37% מובטלים בקרב צעירים עד גיל 25, שמונה בנקים שנמצאים על סף קריסה עם חובות בלתי מסופקים בהיקף של עד 20% וחוב שהולך וגדל לבעל הבית הגרמני שאינו יודע שובע. האיטלקים הלכו אתמול למשאל עם על שינוי החוקה במדינה. ראש הממשלה מתיאור רנצי מבקש להרחיב את סמכויותיו דרך חיזוק השלטון המרכזי על חשבון הקטנת סמכויות הפרלמנט. באיטליה שני בתי מחוקקים: בית תחתון – שנקרא גם בית הנבחרים, ובית עליון שמכונה הסנאט.
רנצי מעוניין להקטין את מספר חברי הסנאט מ-315 ל-100, לשלול מהם את הזכות להיבחר ולמנות אותם באמצעות המחוזות. לטענתו, שינויים אלה הכרחיים כדי להוביל סדרה של רפורמות כלכליות נחוצות. לאור העובדה שרנצי הוא מגדולי המצדדים בהישארות איטליה באיחוד האירופי, נתפס משאל העם כסוג של "איטלזיט" - בחירה של האיטלקים אם להישאר בגוש היורו או לצעוד בעקבות הממלכה הבריטית ולנטוש אותו לאנחות. שלא כמו גרמניה, אשר הכלכלה שלה משגשגת בזכות האיחוד האירופי, במולדת הפיצה והקנלוני לא רואים תקווה באופק.
גלי לאומנות שוטפים את האימפריה שירדה מנכסיה ומתערבבים בגלי מהגרים. לצד תהליכים אלה, כמו בארצות הברית של טראמפ ובברקזיט הבריטי, פורחות גם באיטליה אג'נדות אנטי-ממסדיות אשר מציבות סימן שאלה גדול על המשך קיומו של השוק האירופי המשותף.
העולם נמצא בפתחם של שינויים ניכרים. הקפיטליזם נתפס כאחיזת עיניים פיננסית, שאינה מצליחה לספק מקומות עבודה. אולם לצד המשברים הכלכליים המחריפים, יותר מכל סובל היום העולם המערבי מהיעדר אידיאה. האידיאולוגיות שפרחו במאתיים השנים האחרונות אינן מציעות מענה לעולם טכנולוגי שהולך והופך מנוכר ומפולג.
טראמפ בארצות הברית, לה פן בצרפת, וילדרס בהולנד, וגם בהונגריה, ביוון, בפולין ובספרד גוברים הקולות להשליט מדיניות כלכלית אשר תשרת את האינטרסים של כל מדינה ולא את האליטות הבינלאומיות. בעולם שסובל מאי־ודאות כזו חובה עלינו להתחיל ולפתח תוכניות חינוך לאומיות, שיציבו במרכז השיח הציבורי את החיבור בין האזרחים השונים כיסוד ויתעלו את הכוחות המתפרצים כיום אל מטרה משותפת, שמציבה את המשותף מעל הפרטי. זה הגשר שעליו נוכל לבנות את המעבר לשלב הבא, אחרת אנו צפויים להתפרצויות מסוכנות שעלולות לזעזע את החברה כולה.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת