בתוך יומיים־שלושה יישכחו תוצאות מבחני הפיז”ה, ואיתן יידחק לשולי החדשות והתודעה כישלון מערכת החינוך של ישראל. כישלון ששותפים לו רבים – שלכולם כוונות טובות. כישלון שלא יכול לבוא על תיקונו מסיבה פשוטה: מי שאמור לתקן את הבעיה הוא עצמו הבעיה. משרד החינוך, על שריו המתחלפים, אגפיו האינסופיים, האינטרסים המוסדיים שלו, אלפי האלפים של עובדיו, פקידיו, מפקחיו, שלוחותיו, תקציביו. משרד החינוך שמצד אחד מפריע לתלמידים לקבל חינוך מעולה כרצונם – נסו לפתוח בית ספר ייחודי ותגלו בעצמכם. ומשרד החינוך שמצד שני אינו תובע מתלמידים עמידה ברף מינימלי של הישגים – חפשו את לימודי המתמטיקה בבתי הספר החרדיים.

אין זדון בכישלון מערכת החינוך של ישראל. רק דרך לגיהינום שרצופה בכוונות טובות ובקלישאות חסרות שחר על סגירת פערים. הנה, נתעכב רק לרגע על העניין הזה של סגירת פערים. איך בכלל סוגרים פערים? יש, בספירה גסה, שלוש דרכים אפשריות לסגירת פערים: האחת היא להחליש את החזקים עד שיגיעו למדרגת החלשים. השנייה, היא לחזק את החלשים עד שיגיעו למדרגת החזקים. השלישית – זו כנראה הדרך הישראלית – היא לנסות להחליש את החזקים ולחזק את החלשים בתקווה שביום מן הימים ייפגשו באיזה אמצע של בינוניות. אך ישראל לא כל כך מצליחה להחליש את החזקים, ודאי שלא את החזקים ביותר, ודאי שלא מספיק כדי שתוכל להתנאות בסגירת פערים. החזקים מוצאים להם מעקפים – אחרת היה מצבם גרוע. ישראל גם לא כל כך מצליחה לחזק את החלשים.

זו משימה לא פשוטה, שדורשת תשומת לב ארוכת טווח. היא דורשת השקעה תקציבית. היא דורשת גיבוי פוליטי ויכולת להתעלם משיח של תקינות פוליטית. לדוגמה: לומר בקול רם שיש כנראה בעיה עם החינוך בבתי ספר ערביים ולנסות להבין מהיכן היא נובעת, מעבר לתלונות השגרתיות על אפליה וגזענות. לדוגמה: להזכיר בקול רם שרוב החרדים כלל לא נבחנו במבחני הפיז”ה, ואם היו נבחנים, היה מתגלה שמצבה של ישראל גרוע בהרבה מכפי שנדמה כעת.

הבעיה של ישראל היא שבמקום בתי ספר יש לה “מערכת חינוך”. רובה מיותרת. בתי הספר ינוהלו טוב יותר אם ינוהלו בידי ראשי ערים ובידי ועדי הורים – וכמובן בידי המנהלים שלהם. בתי הספר יגיעו להישגים טובים יותר אם ידעו שתקצובם מותנה בעמידה ברף קשיח של דרישות, ואם העומדים בראשם ידעו שקידומם ומשכורתם מותנים בהצגת הצלחות. בנסיבות כאלה, בחלק גדול מעריה של מדינת ישראל לא תידרש מעורבות של משרד החינוך. הן יסתדרו לבד. מה שיאפשר למערכת יעילה וחדה יותר להתמקד במה שבאמת נדרש: שיפור איטי והדרגתי במצבם של מי שאינם יודעים או אינם יכולים לשפר את בתי הספר שלהם בעצמם.

כן, מדובר בהפרטה חלקית של האחריות על החינוך. ויהיה לה מחיר. בטווח הקצר היא בוודאי תרחיב את הפערים – כי החזקים יזנקו למעלה. היא גם תבטל את האשליה – שרחוקה מהמציאות – כאילו יש בישראל מערכת המספקת אחידות בתחומים מסוימים, כמו חינוך ערכי וחיזוק תודעה יהודית וציונות. מצד שני, היא תכחיד את הניסיון להחליש את החזקים כדי לסגור פערים.

מי שירצה לסגור פערים יצטרך להתאמץ ולהרים את החלשים הכי גבוה שאפשר. מי שירצה לסגור פערים יצטרך להשקיע במקצועות שסוגרים פערים, ולא בהבלים שעושים הרגשה נעימה בגב של עמותות שלכל אחת סדר יום משלה. מי שירצה לסגור פערים, ייאלץ לבטל משרות של פקידים כדי לפנות כסף שיתמרץ מנהלים מעולים לשאת על גבם בתי ספר נחשלים ויאפשר להם להביא איתם גם מורים מעולים. מי שירצה לסגור פערים יידרש להביט להורים בלבן של העיניים ולומר להם את האמת: המדינה לא תציל את הילדים שלכם, את זה רק אתם והקהילה שלכם, במובן הרחב, יכולים לעשות.