סרבנות הגט היא תופעה קשה, הפוגעת בחירות המסורבת, כולאת אותה בנישואים וחושפת אותה לפגיעות כלכליות וחברתיות שונות. המאבק בתופעה מצליח בצורה חלקית בלבד. פרקליט המדינה שי ניצן הנחה לאחרונה לשקול פתיחה בחקירה והעמדה לדין פלילי של סרבני גט, שבתי הדין הרבניים החליטו לכפות עליהם לתת או לקבל גט, ואלה עדיין עמדו בסירובם. כמו כן, הוא הנחה את הפרקליטים לבקש לגזור מאסר ממשי בפועל – כל אלה לאחר היוועצות מקדימה עם בתי הדין הרבניים. לכאורה, מדובר בסיבה למסיבה: ארגז הכלים למאבק בסרבנות גדל, והמדינה לוקחת חלק פעיל יותר במאבק ואינה מותירה את המסורבות להתמודד לבדן.
אולם המצב מורכב יותר. סנקציית המאסר לסרבנים עומדת לרשות בתי הדין הרבניים זה שנים, אך היא ננקטת במשורה. חוק העונשין מאפשר גם לרשויות התביעה להעמיד לדין פלילי סרבן גט, דרך הוראה כללית הרואה במי שהפר הוראה חוקית של רשות מוסמכת (ובכללה בית הדין הרבני) משום עבריין. אך רשויות התביעה כמעט אינן עושות כן.
האם כעת המדיניות תשתנה? לא בהכרח. בתי הדין הרבניים אינם שולחים סרבנים למאסר, וגם אינם מפעילים כלפיהם סנקציות אחרות הפוגעות בקניין שלהם או בחירותם, אלא במקרים נדירים יחסית, שבהם פסקו "כפיית גט" – הרמה הגבוהה ביותר של פסיקה נגד סרבנים. ברוב המקרים, אם נפסקים פסקי דין רבניים נגד סרבנים, מדובר בפסקי דין "קלים" יותר ברמה של "חיוב לתת גט", ששם גם אם יש אפשרות להפעיל סנקציות, בתי הדין נזהרים מלעשות כן עקב חשש שהגט שיינתן על ידי הסרבן לא יהיה באמת מרצונו, כנדרש על פי ההלכה, וייחשב"גט מעושה". כאשר מדובר בפסק דין ברמה של "כפייה", אין חשש לכך, אבל הבעיה היא, כאמור, שלא נפסקים כמעט פסקי דין כאלה. בפסקי דין רבניים קלים יותר, מסוג "מצווה" או "המלצה" לתת גט, כלל לא מופעלות סנקציות נגד סרבן העומד בסרבנותו לאחר הפסיקה. רשויות התביעה בדרך כלל עומדות מנגד, ואם בית הדין הרבני לא הפעיל סנקציות, גם הן אינן ממהרותלהעמיד סרבנים לדין פלילי.
ההנחיה החדשה מבורכת: רשויות התביעה ייכנסו למשחק בצורה פעילה יותר. אולם מכיוון שהכוונה היא להעמיד לדין פלילי רק במקרי כפיית גט, וממילא אין הרבה מקרים כאלה, נראה שהמצב לא ישתנה משמעותית. אילו היו הרשויות מאיימות בהעמדה לדין גם במקרים חמורים פחות, היה השינוי משמעותי. אולם הרשויות אינן עושות כן מכיוון שבתי הדין הרבניים עלולים להכריז על גט שיינתן לאחר מהלך כזה כ"מעושה". כמו כן, בהיעדר עבירה פלילית ספציפית, סרבן שיימלט לחוץ לארץ ככל הנראה גם לא יהיה בר הסגרה.
מה ניתן בכל זאת לעשות, כדי לשנות את המצב העגום? יש למצוא את הדרך לקדם הסכמי קדם־נישואים שמנסים למנוע את התופעה מראש. הסכמים אלה, המופעלים בהצלחה רבה בחלק מהקהילות בארצות הברית, לא זכו לברכת הדרך מרוב הפוסקים והדיינים החשובים בישראל. ב־15 השנים האחרונות גדל מספר התביעות האזרחיות שהגישו מסורבות ומסורבי גט נגד הסרבנים כדי לאלץ אותם להמיר את הפיצויים בגט במסגרת עסקה עם הסרבן. התביעות זוכות להצלחה יחסית, אבל בתי הדין הרבניים נאבקים בתביעות הללו - ולא רק עקב חשש מ"גט מעושה". תביעות אזרחיות רצויות פחות גם משום שהן פוטרות את המדינה מלעשות למען המסורבות והן מטילות את הנטל כולו על כתפי המסורבות עצמן. בהנחיה של ניצן יש ערך הצהרתי, שכן המדינה לוקחת על עצמה את האחריות לפעול למען המסורבות, אך הצעד הזה קטן מדי ויעילותו מפוקפקת. עוד לא מאוחר לנסות ולקדם פתרונות תקיפים יותר.
הכותב הוא מרצה וחוקר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן