1. יש שופטים בת"א: עוד לפני מתן גזר הדין של השופט חאלד כבוב נערך נוחי דנקנר לערעור לבית המשפט העליון. גזר הדין, שנתיים מאסר, לא הפתיע אותו. סנגוריו ביקשו להסתפק במספר חודשים (עבודות שירות), התביעה דרשה שלוש עד חמש שנים. שנתיים הן הרף התחתון בדרגת הענישה.
דנקנר דווקא כן הופתע מהכרעת הדין מיולי 2016, שהרשיעה אותו בהשפעה בדרכי תרמית על שערי המניות, או במילים פופולריות יותר - "הרצת מניות". השופט כבוב פסק כי דנקנר הריץ את מניות אי.די.בי וקבע שאין מדובר במעידה חד־פעמית. במקביל הדגיש שהעבירה בוצעה מתוך רצון להציל את אי.די.בי ולא למטרת רווח אישי. את דנקנר זה לא ניחם והוא נערך כאמור במלוא המרץ לערעור. הוא תגבר את סוללת עורכי הדין ובמקביל הצטייד במשרד יחסי ציבור שיסייע בקרב על התקשורת. הערעור יהיה על עצם ההרשעה (פרשנות מוטעית לראיות הנסיבתיות) וגם על גזר הדין.
בינתיים הפרשה פרנסה לא רע את כותרות העיתונים, ובעיקר את "דה מרקר", שהוביל את המאבק התקשורתי נגדו. שלי יחימוביץ' שנסמכה על פרשני העיתון הכלכלי, טענה שאף שגזר הדין מוצדק הוא ניתן רק על חלק זעיר ושיטתי של עושק כספי ציבור. נזכיר שאותה יחימוביץ' תמכה בזמנו ברכישת "מעריב" על ידי דנקנר בשל הצורך להציל עיתון בישראל.
גילוי נאות: כש"מעריב" היה בבעלות זכי רכיב, עוד לפני ההשקעה של דנקנר, שימשתי כעורך הכלכלי של העיתון. פרשתי מהתפקיד ביוזמתי זמן קצר לאחר שדנקנר החליט להחליף את אבי משולם, ולמנות כעורך ראשי את ניר חפץ. זה המקום לחשוף שזמן קצר לאחר רכישת "מעריב" ניהל דנקנר מגעים לעסקה עם עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". המגעים התקדמו אבל מה שהפיל את העסקה היה ויכוח שנגע לתוכן מאמרי המערכת.
היו גם מי שלא שמחו השבוע לאידו. מי שלא הגיב על ההרשעה ולא במקרה הוא הגיבור האלמוני, יו"ר רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר. הוא, שכנגד כל הסיכויים הוביל את החקירה, העמיד לדין את דנקנר (אומנם בתקופה שמעמדו היה בשפל), העדיף לשתוק. הוא עשה את העבודה ובסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום.
על פי הכרעת הדין של השופט כבוב, דנקנר הוא עבריין ניירות ערך ועל כך נשלח לכלא. אלא שדנקנר אינו עבריין טיפוסי ובוודאי לא עבריין סדרתי. למרות הביקורת הקשה על ניהול אי.די.בי, כולל עסקות בעלי עניין שנויות במחלוקת, התשלומים למנהלים, שיטת המינויים ומבנה הפרימידה - הוא לא הועמד לדין על אף אחד מאלה. הוא פעל על פי החוק והוראות הרגולציה עד שהנורמות השתנו. בעיני, הוא כן נכשל בסעיף של עודף מוטיבציה כשביצע את "הנפקת החברים". במקום שבו בעלי שליטה אחרים בורחים מבשורה, מחברות בדירקטוריונים (כמו יצחק תשובה או שרי אריסון) ומסתתרים מאחורי מסך עשן של עורכי דין, דנקנר ניצב בחזית. הוא קיבל את ההחלטות ומשך בחוטים מאחורי הקלעים. הוא היה זה שהרים טלפון אישי לאילן בצרי, מנהל האשראי בבנק הבינלאומי, בבקשה שיסדר את מסגרת האשראי לאיתי שטרום. על כך העיר השופט כבוב: "לא נתקלתי באדם מסודר כמוך. איך לא התייעצת עם עורכי דין?". אחד מבכירי רשות ניירות ערך הסביר לי ששיחת הטלפון הייתה גורם משמעותי בהרשעת דנקנר.
לסעיף האישום של הרצת המניות צריך היה להוסיף שני סעיפים נוספים. הראשון הוא נאיביות בבחירת מנהלים וחוסר היכולת לשלוח אותם הביתה כשצריך. הסעיף השני הוא העקשנות שלא להקשיב או להתייעץ בעניין מהותי כל כך עם שפע מומחי ניירות ערך שהועסקו כמנהלים בקונצרן. מדובר בבוגרי הרשות כמו עו"ד שוני אלבק, היועץ המשפטי לשעבר, ד"ר אייל סולגניק, ליאור חנס, וכמובן אריה מינטקביץ, לשעבר יו"ר הרשות.
כולם יכלו להציב בפניו את הקווים האדומים ולהרחיק אותו משדה המוקשים. אבל בכל זאת, דנקנר נזהר ועדיין לא נמצא האקדח המעשן המהווה ראיה חותכת. עדויות נסיבתיות הביאו בסופו של דבר להרשעתו ועל כך בכוונתו לערער.
2. התובנות של פישמן
שמעת על גזר הדין של נוחי דנקנר. אתה מכיר אותו מצוין. מה דעתך על הפסיקה?
אתה מבין מדוע דנקנר החליט לעכב את עונש המאסר עד לערעור?
השבוע פורסם שהסדר החוב שלך יכלול תספורת של 95% מהחוב. לא הגזמת?
השלמתי עם זה. יש לי עניינים יותר חשובים".
החלטת למכור גם את הבית בסביון שרשום על שם אשתך טובה? למה למכור אם אתה לא חייב?
האם יש טעויות שעשית ואתה מצטער עליהן, כמו עסקת הלירה הטורקית שגרמה להפסד של מאות מיליוני שקלים?
3. עושים צחוק מחוק
הכנסת נקלעה למרוץ נגד הזמן לאישור תקציב דו-שנתי וחוק הסדרים בהיקף שלא ידענו עד היום. יו"ר ועדת הכספים משה גפני קיווה לסיים את הדיונים על החוק עד אתמול. הוא מעוניין לחגוג את חנוכה ללא הפרעה. אך נכון לאתמול הדיונים בוועדות הכנסת מתקדמים בעצלתיים. למעט ועדת הרפורמות של אלי כהן החרוץ והכלכלה של איתן כבל הדעתן שום דבר (למעט מיסוי חברות הארנק) לא אושר בוועדת הכספים. השחקנים המרכזיים בדיוני התקציב הם ח"כ דוד ביטן, ח"כ מיקי זוהר וח"כ משה גפני, שמוציאים את המיץ לאנשי אגף התקציבים.
עוד לפני שאושר, התקציב סובל ממריטת נוצות. קחו את תקציב הביטחון. למרות התקציב המפוצץ, השר אביגדור ליברמן מבקש לפתוח מספר סעיפים שאושרו בגלל דוח המבקר וגל השריפות. במקביל קיבל תוספת של 1.8 מיליארד שקל.
קחו את ההצהרות המפוצצות על מכון התקנים, שבמסגרתן הובטח חיסכון של 500 מיליון שקל לשנה. בסוף אושרה "רפורמה לייט", הכוללת קיצוץ של מחצית חברי הדירקטוריון, פתיחת מעבדות מתחרות ופרישה מרצון של 350 עובדים. איך כל זה יחסוך לנו 500 מיליון שקל? לא ברור איך הגיעו אנשי האגף למספר הזה, ואיך זה מתכתב עם הכיס שלנו.
או הרפורמה בתקשורת, שלוותה בכותרות על קשרי ההון־שלטון של שאול אלוביץ', בעל הבית של בזק, עם נתניהו. בזק תמשיך לספק שירותי תקשורת קווית לסלקום ולפרטנר, ומה שהיה הוא שיהיה. ולגבי הוט? עדיין אין הסכמה על המחיר, ולכן שום דבר לא סגור. במילים אחרות, הבטיחו רפורמה צרכנית ונשארנו עם רפורמה צרחנית.
אבל לא צריך להתרגש יותר מדי. ככה היה וכך יהיה גם בעתיד. אבל מדוע להשלות פעם אחר פעם את הציבור? הרי האמת סופה לצאת לאור.
4. ילדים זה שמחה
בשבוע שעבר ראו אור שני אירועים משמחים. הראשון והחשוב הוא תוכנית החיסכון לכל ילד שנולדה ביוזמת האוצר. השני הוא הולדת נכדי הראשון. שני העניינים מתכתבים יפה. אחת המשימות הראשונות של הורי הנכד שרק נולד היא להחליט מה לעשות עם מתנת החיסכון.
המיזם "חיסכון לכל ילד" מוציא לאור לאחר שנים של קיפאון את תרבות החיסכון ארוך הטווח. תוכניות החיסכון בסגנון דן חסכן, שהיוו עד לפני כמה שנים הבשר והחלב של הבנקים, נעלמו, וכעת הן זוכות לעדנה. עוד לפני שמחלקים את הקרדיט המגיע לשר האוצר כחלון, צריך להיות הוגן ולהקצות לפחות את חלקו ליו"ר האופוזיציה בוז'י הרצוג. אותו הרצוג שנזכר שלמחנה הציוני יש גם אחריות כלכלית ויצא השבוע בקמפיין "המס הסמוי" שאנחנו משלמים. הרצוג, ששימש כשר הרווחה במשך ארבע שנים, יזם את החיסכון לילדים כדי להבטיח סכום כספי נאה לקראת הגיוס לצה"ל.
כחלון הצליח במקום שבו בוז'י נכשל מסיבות פוליטיות. גם סילבן שלום, שהטיל בזמנו את המס על הבורסה, הצליח במקום שבו בייגה שוחט, שיזם במקור את המס, נכשל.
באגף התקציבים רצו להדיר את הבנקים בנימוק שההשקעה בגמל מניבה לאורך זמן תשואה גבוהה יותר (רק שמשום מה הם התעלמו מרמת הסיכון). מזל שהחשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, המבינה בפיננסים, המליצה בחום גם על הבנקים. החרדים גם דרשו שהכסף יועבר רטרואקטיבית ממאי 2016 ואכן ועדת הכספים אישרה השבוע ניתוב 3 מיליארד שקל לטובת הילדים.
ובכל זאת כדאי שלא להתבלבל. 50 השקלים שיוזרמו לחיסכון על "חשבון האוצר" באים על חשבוננו. הורים לילד אחד שאמורים היו לקבל במקור 200 שקל עבור ילדם הראשון יקבלו בפועל 150 שקל בלבד. אם ירצו לחסוך על חשבונם 50 שקל נוספים, הקצבה החודשית תרד ל-100 שקל.
אז מה עושים עם הכסף? ניתן להשקיע אותו בפיקדונות בבנקים או בקופות גמל בניהול בתי ההשקעות הפרטיים. כדי שלא ינותבו לברירת המחדל (בית השקעות פרטי), התבקשו 1.3 מיליון הורים לילדים להודיע לביטוח הלאומי בתוך חצי שנה היכן ברצונם להפקיד את הכסף. כדי שהכסף לא יתגלגל בלי שנדע לאיזה בית השקעות נידח, חייבים לקבל החלטה אקטיבית. אני מעריך שהחרדים או בני המיעוטים יעדיפו בנקים, שהם המקום הדומה ביותר לפק"מ בלטה.
בחיסכון לילדים קטנים (נניח עד גיל 8) כמו שחר נכדי, מומלץ לקחת סיכון גבוה יותר. כלומר להפקיד את הכסף בקופת גמל בסיכון גבוה עם קצת יותר מניות כמו שמציעים בבתי השקעות כמו פסגות.
בתי ההשקעות שישתתפו בחגיגה החיסכון ייאלצו להסתפק בדמי ניהול אפסיים. לחלקם זה לא ישתלם, אבל לאחרים, שיקבלו בזכות ההורים מאגר מידע יקר מפז, זאת עסקה לא רעה.
לילדים גדולים יותר, מגיל 10 ומעלה, מומלץ להפחית סיכון בגלל התנודתיות בבורסה ולהעדיף בנק. זה נכון במיוחד למשפחות מעוטות יכולת. למרות העמלה האפסית, לבנקים כמו המזרחי טפחות העסק משתלם. חוץ ממאגר הלקוחות הפוטנציאלי, הם יקבלו זרם הכנסות כספיות שישמשו אותם כמקור מעולה למתן משכנתאות לדוגמה.
בנק הפועלים יצא השבוע בשלושה מוצרי השקעה: ריבית שקלית קבועה (4% לשנה), ריבית על בסיס הפריים (משתנה) ופיקדון צמוד מדד בריבית נמוכה. ריבית קבועה של 4% לשנה נראית כיום כעסקה חלומית, אבל לך תדע מה יהיה בעוד 18 שנה. האפיק השני (ההצמדה לריבית הפריים) נראה היום כלא משתלם (ריבית בסיסית של 1.6%) אבל בתוך 18 שנה סביר להניח שהפריים יעלה. קשה לדעת בכמה. האפיק הסולידי ביותר הוא תוכנית הצמודה למדד בתוספת ריבית אפסית. ההשקעה מבטיחה לשונאי הסיכון לקבל בעוד 18 שנה (או אפילו 21 שנה) את הערך הריאלי של הכסף בתוספת בונוס של עד 1,000 שקל על חשבון המדינה. אלה הבוחרים בכך יכולים לישון בשקט ולתת לכסף לנוח, כלשון הפרסומת.