נתניהו סופר את הימים. הוא עושה את זה בשקט, בחשאי, שאף אחד לא ידע. חוץ מחברי הכנסת הימניים של הליכוד שבאים אליו בשבועות האחרונים לממש את הדופק בענייני ארץ ישראל, פינוי מאחזים וחידוש הבנייה בשטחים. הוא מקבל אותם בלשכה ואומר אחרי זמן קצר "אז כמה זמן נשאר?". אחד היועצים, בדרך כלל יונתן שכטר - היועץ המדיני שהחליף את רון דרמר בתפקיד הזה וגם בתפקיד היועץ עם המבטא האמריקאי שחייב להיות סביב נתניהו, כדי לחפש מילה או ביטוי שרק שניהם מכירים - אומר משהו כמו: "53 ימים, אבל מי סופר?". נתניהו משיב: "אני", ומאותת לבני השיח שהוא כבר ממש לא יכול לחכות לראות את ברק אובמה אורז את החפצים ויוצא מהבית הלבן.
נתניהו נוהג כלפי חוץ בכבוד רב כלפי הנשיא המכהן, אבל בשקט בלשכה הוא מראה לכולם כמה הוא מחכה לכניסת דונלד טראמפ לחדר הסגלגל. "מחליפים דיסקט", הוא אומר לחברי הליכוד. מחליפים תוכנת הפעלה באמריקה. וגם בחלק ממדינות אירופה נחליף להם דיסקט, כי הכל משתנה. גם אצלנו. הוא נוחר בבוז בהתייחסו לתקשורת, צריך להחליף דיסקט, גם אם הם לא יאהבו את זה.
זה שינוי כיוון אצל ראש הממשלה. עד לפני הבחירות בארה"ב הוא אמר לחברי הכנסת הימניים בליכוד, כמו יריב לוין, זאב אלקין או ציפי חוטובלי, שהוא רוצה אבל אי אפשר. נתניהו תיאר בצבעים קודרים את מה שאובמה מתכנן לעשות לישראל והסביר למה צריך ללכת על הבהונות, בלי עניינים מקוממים.
עכשיו הוא מסביר שצריך רק לחכות, להמתין בשקט, לספור את הימים. כמו טבלת ייאוש. אחרי זה, מבטיח נתניהו, יוחלף הדיסקט.
"חכו חכו", הוא מאותת לחברים. חכו ותראו מה יקרה כאן בעידן טראמפ. נתניהו כדרכו הוא אמן השכנוע ויצירת הציפיות. הוא אומר להם לחכות, אבל לא מתחייב לדבר מהותי. האם מדובר בבנייה בכל מקום? הוא לא אומר. האם הוא מוכן ליטול על עצמו את תפקיד מנהיג הימין ולהוביל לסיפוח חלקי, כמו שמציע נפתלי בנט ב"תוכנית ההרגעה" של שטח C, או כפי שחוטובלי, אורי אריאל ושאר הימניים מהגרעין הקשה חולמים, ללכת על סיפוח מלא, הכל כולל הכל? הוא לא מתחייב. נתניהו רק מחייך חיוך קטן וכמו אומר: "תשאירו את זה לי, אני מכיר את וושינגטון יותר טוב מכולם".
זו הסיבה לכך שפרשת עמונה צצה מבחינתו בעיתוי לא טוב. הוא מחכה ל-21 בינואר, ליום שבו טראמפ יושבע, יוכתר וייכנס לתפקיד. אז תהיה לו חצי שנה של הסתגלות, אולי יותר, ואפשר יהיה לפעול בחופשיות. כך הצליח נתניהו לשכנע את בנט להוריד את סעיף 7 של החלת חוק ההסדרה בדיעבד על עמונה ונתיב האבות.
התוכנית היא כזאת: הכנסת אישרה את החוק המתוקן בלי סעיף 7, אבל עם משה כחלון ועם איתות לבג"ץ שהממשלה לא מפרה את פסיקותיו, אלא פועלת לכיבוד וליישום החלטותיו.
השלב הבא הוא פנייה לבג"ץ, לדחות את הפינוי בחודש. גם כדי למצוא פתרון זמני למפונים וגם כדי לחכות שטראמפ ייכנס לבית הלבן. אם בג"ץ ייעתר אז גם הליכי החקיקה של חוק ההסדרה יוקפאו לחודש ויופעלו כשג'ארד קושנר יהיה זה שיושב על אוזנו של טראמפ, ולא בן רודס או דניס מאקדנה שעשויים ללחוש לאובמה שהגיע הזמן להראות לנתניהו מי המשחתת ומי סירת הגומי.
אם בג"ץ ידחה את הבקשה, יחוקק החוק לפני הפינוי, סוג של פיצוי כוללני לכל מפעל ההתיישבות, והמחיר הוא פינוי של 40 משפחות, פלוס כמה בתים בעפרה, נתיב האבות בגוש עציון ואפילו בעלי. פינוי פיצוי בגרסת ביבי את בנט.
שחקן נשמה
בנט התגייס לגמרי למהלך. שלשום הוא קרא לתושבי עמונה להתפנות בנחישות וברגישות ובלי עניינים, למען מטרת-העל. אילו בנט היה פוליטיקאי ציני ומניפולטור, הוא יכול היה לסיים את משבר עמונה כשר החוץ של נתניהו. הוא יכול היה בקלות לשחק פוקר עד הסוף. לומר לנתניהו שפינוי עמונה זה קו אדום מבחינתו וכי הוא מפרק את הממשלה. נתניהו היה חייב להוריד אותו מהעץ וככל שהיה מתקרב המועד, המחיר היה כבד יותר. בנט היה מתרצה בסוף עבור תיק החוץ. הוא היה מסביר לבוחריו שכדי למנוע תקלות כאלה בעתיד, כדי לאתר ולבלום מהלכים כאלה, הוא חייב להיות בצמרת הפוליטית בישראל. ובינתיים, כמובן, חוק ההסדרה היה נדחה בבג"ץ ומת.
בנט הוא שחקן נשמה. הוא העדיף לא לערבב פוליטיקה והחליט לשווק את מהלך ההסדרה, או את סבך התקנות שגובשו כרשת ביטחון אחרי שהחוק ייפסל בבג"ץ, כמהפכת הימין. הוא קרא למפונים לא להפעיל כוח וחזר על הפזמון שמדובר במהפך גדול יותר מ-77' וכי הסיפוח מתחיל עכשיו, כי אין עם הכובש בארצו. הוא לא רצה להיכנס לסטטיסטיקה של אנשי ימין שהפילו ממשלת ימין וקיבלו את ההפך, כמו התחיה שהפילה את יצחק שמיר וקיבלה את יצחק רבין, שמעון פרס והסכם אוסלו, או המפד"ל שהפילה את נתניהו וקיבלה את אהוד ברק ואת קמפ דיוויד.
גם לבנט יש טבלת ייאוש וגם הוא מחכה לטראמפ. הדיבור בימין, שמדובר במבחן של מנהיג הימין, מתדלק מחדש את התחרות בין בנט לנתניהו. זהו מבחן ההזדמנות: האם כהונת טראמפ היא חלום הציונות הסרוגה למהפך ולשינוי כיוון מפתרון שתי המדינות וחלוקה לסיפוח ובנייה? נתניהו יהיה חייב להוכיח שהוא פועל בכיוון, אחרת יאבד את אמון חבריו לסיעה ובנט יאתגר אותו כל הדרך לוושינגטון וחזרה.
הבעיה היא שחוק ההסדרה מייצר בדיוק את הדלק למהלכי הרגע האחרון נגד ישראל באו"ם. הפלסטינים, הצרפתים, ניו זילנד ואפילו גורמים בממשל אומרים שזה בדיוק הרגע לאותת באמצעות מועצת הביטחון לישראל שלא סיפוח ולא פיתוח, לא הפקעה ולא הסדרה. להסביר לנתניהו שהוא התחייב לפעול לפתרון של שתי מדינות, וכל פעולה אחרת היא רק הוכחה שהוא שקרן, רמאי ונוכל מדיני.
ויש עוד בעיה אחת: טראמפ הוא לא צפוי. לצד התחושה והאיתותים שלו ושל מקורביו, הוא גם מדבר על הרצון לעשות שלום. הוא שולח את החתן שלו, זה שמשפחתו תרמה כספים לישיבות בבית אל ובהתנחלויות, לעשות הסדר. אולי זה סתם מהלך סרק ואולי יתברר לו עוד מעט שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, ושנתניהו הוא קליינט די נוח שיאפשר לו לחלץ הישג מפתיע שיסתום לכולם את הפה. אולי. הוא בעצמו לא יודע. ואצלנו בינתיים מסמנים עוד איקס בטבלה ומתפללים.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2