פסל הענק של הו צ'י מין, מנהיגה המיתולוגי של צפון וייטנאם וגיבור לאומי עד היום, מתנוסס בגאווה בתחילת השדרה הגדולה החוצה את מרכז העיר הנושאת את שמו. הו צ'י מין סיטי. אבל כמעט כל תושביה מוסיפים לקרוא לה סייגון. זו לא סמנטיקה, או נוסטלגיה, אלא מלחמה אידיאולוגית. סייגון הייתה בירת הדרום, שלחם בצפון הקומוניסטי. העיר הכי קוסמופוליטית בווייטנאם, שספגה אין ספור השפעות חיצוניות, בהן צרפתיות, יפניות וכמובן גם אמריקאיות. והעיר שהפסידה לטובת האנוי הצפונית. כיום בירת וייטנאם.
אבל סייגון צוחקת אחרונה. נכון לעכשיו לפחות. כי כשהו צ'י מין משקיף על השדרה, הוא יכול להבחין בנקל בכל מותגי־העל המערביים המרפדים אותה, בגורדי השחקים ההולכים ומשתלטים על קו הרקיע שלה, ובדגלי וייטנאם האדומים, עם הכוכב הצהוב, המתנופפים מעל עוד סניף של סטארבאקס. סניף מפוצץ מווייטנאמים נמרצים בחליפות מעצבים.
כן, וייטנאם, שעדיין נשלטת בידי המפלגה הקומוניסטית - שהיא גם המפלגה היחידה במדינה - הולכת ומשתנה מיום ליום למול עיני השיש של הו צ'י מין.
“הדוד הו", כפי שהם קוראים לו. השינויים לא חומקים מעיניהם של המבקרים בה, שרואים את הטרנספורמציה כמעט בשידור חי. זה מקום מדהים ומרתק, שהביקור בו הוא הרבה יותר מעוד חוויה תיירותית. והמעניין הוא שלא פעם, במהלך המסע בן שלושת השבועות שערכתי שם עם משפחתי, ראיתי את וייטנאם וחשבתי דווקא עלינו. הנה כמה נקודות שיכולות להסביר את ההקשר.
המלחמה האמריקאית
כל מי שנוחת במדינה הארוכה והצרה הזאת חושב מיד על מה שקרוי בעולם המערבי "מלחמת וייטנאם", אבל הווייטנאמים עצמם מכנים אותה "המלחמה האמריקאית". ובהקשר הזה, מרתק לשמוע מה הם חושבים על המעצמה הענקית שלמעשה פלשה לשטחם ונלחמה במיליונים מהם, בשם הצדק והמוסר.
המדיניות הווייטנאמית הרשמית עדיין רחוקה מלחבב את האויבים הישנים. בכפר קוצ'י, שעה מסייגון, שכנה אחת ממערכות המחילות הגדולות ביותר של הווייטקונג, שלחם באמריקאים. כיום מדובר באתר תיירותי משגשג, שבאופן אירוני המבקר בו מרגיש כמעט כמו בפארק שעשועים מערבי. הוא זוחל במנהרות, צופה במלכודות אדם, טועם ממזון שמבושל מתחת לאדמה ואם נפשו חפצה בכך - גם מתאמן בירי. הסיור מסתיים בסרט בן חצי שעה, שמוגדר כדוקומנטרי. הסרט מציג צילומים של גיבורי המלחמה שהביסו את הצבא האמריקאי כשהגיחו מתוך המחילות. כל לוחם כזה זוכה בפי הקריין לכינוי, הנאמר באנגלית - American killer hero. ביטוי החוזר על עצמו עשר פעמים לפחות. תענוג מפוקפק מאוד לצפייה, בייחוד אם אתה אמריקאי.
אז זאת הגרסה הרשמית, אבל הווייטנאמים שפגשתי ממש לא שונאים את ארצות הברית, אף על פי שהדי המלחמה עדיין לא שככו (היא הסתיימה לפני 43 שנה). זה נכון בעיקר לתושבי הדרום, שממילא שיתפו פעולה עם האמריקאים, אבל ניתן היה לחשוב שיחושו נבגדים מתוצאות החיבור הזה. לא רק שהם לא נוטרים טינה, הם אפילו מתגעגעים. כשברק אובמה ערך ביקור היסטורי בווייטנאם, בחודש מאי השנה, הוא התקבל בסייגון בהתלהבות השמורה לרוק סטארים. בהאנוי, האויבת ההיסטורית ומוקד המפלגה הקומוניסטית במדינה, היחס הרשמי כלפיו היה מסויג בהרבה. אבל גם בצפון שמעתי לא מעט אנשים המדברים על ארצות הברית בהערכה.
יש לכך כמה גורמים עיקריים. הראשון הוא האכזבה מהקומוניזם. אותה שיטה שהאמריקאים ביקשו להרחיק מווייטנאם, שיטה שבסופו של דבר ניצחה והפכה את הארץ לאחת המדינות העניות בעולם. שיטה המונהגת בידי סין, השכנה הגדולה והשנואה במיוחד על הווייטנאמים, כבר מאות שנים.
“אל תשכח שגם קומוניסטים הרגו וייטנאמים, לא רק אמריקאים", אמר לי מדריך תיירים אחד בסייגון. מצד שני, אותם אמריקאים ממש הם שאימנו את הצבא הווייטנאמי ב–1943, כדי לסייע לו במלחמה באויב המשותף דאז - יפן. ומצד שלישי, האמריקאים והווייטנאמים משתפים כרגע פעולה בשדה הקרב הכלכלי והפוליטי נגד אויב משותף חדש - סין. לווייטנאמים יש סכסוכים קשים עם המעצמה האדומה על טריטוריות בים סין הדרומי, והם בונים על ארצות הברית שתסייע להם כמגשרת. בקיצור, השיקולים הפרקטיים מצליחים להתגבר על משקעי העבר.
אבל זה יותר עמוק מזה. “יש משהו באופי הווייטנאמי, בעיקר בדת שלו", הסביר לי מדריך שפגשתי ליד העיירה סאפה, בצפון המדינה, “שהוא שוחר שלום ופיוס". כשהוא מדבר על דת, הוא מתכוון בעיקר להיעדרה. 80% מתושבי וייטנאם מצהירים על עצמם כחסרי דת. 10% נוספים הם בודהיסטים, דת המעודדת סובלנות ופציפיזם. עכשיו בטח תבינו למה נזכרתי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובסיכוי הקלוש ליישב אותו.
פצצת טכנולוגיה
האינטרנט והלוויין הרגו את הסגירות הווייטנאמית. קרעו אותה לגזרים. אתה נכנס לכפר הכי נידח והכי עני שיש, עם ביוב זורם ברחובות ובתים ארעיים שאין להם אפילו ריצוף נורמלי, ומוצא בחלל המשפחה פלזמה ענקית וחדישה, המשדרת משחקי כדורגל מאירופה בשידור חי. ילדים מוזנחים למראה עם חולצות קרועות מסתובבים עם סמארטפונים.
התוצאות המיידיות כבר נראות בשטח. בעיקר הערצה, כמעט סגידה, לכל דבר הנתפס כמערבי. דיוויד בקהאם, למשל, הוא אליל בווייטנאם. צילומים שלו מעטרים את כל המספרות שראיתי, ותמונות שלו בחליפה מקדמות את פני הבאים למרבית המתפרות. הבחורות המקומיות שמגיעות להסתפר, נתקלות בצילומים של נשים בלונדיניות מערביות כמודל. הבן הגדול שלי, שיש לו דמיון מסוים וקלוש למדי לכדורגלן ההולנדי רובין ואן פרסי, נתקל כמעט בכל מקום בקריאות “ואן פרסי!". וזה הולך רחוק ועמוק הרבה יותר. בערים הגדולות של וייטנאם הרחובות מתפוצצים מטוסטוסים. תושבי סייגון נוהגים להגיד שבמטרופולין שלהם יש 10 מיליון איש ו–9 מיליון אופנועים. זה בהחלט נראה ככה. מעבר כביש בהאנוי או בסייגון הוא רולטה מטורפת, שבה אתה נתון לחסדי הרוכבים, המציפים את הכבישים הצרים כנחילי ארבה. חלק ניכר מהרוכבים, ובייחוד מהרוכבות, חמושים במטפחות המכסות את פרצופיהם לחלוטין, למעט העיניים. חשבנו לתומנו שהייעוד של המטפחות האלה הוא סינון של אוויר האגזוזים המזוהם. אבל מתברר שיש להם תכלית נוספת, לעתים מרכזית - לשמר את עור הפנים בהיר ככל האפשר, ולמנוע ממנו מלהשתזף. והכל כחלק מהאידיאל של קרבה מקסימלית למראה האדם הלבן. רוצה לומר - אי אפשר לעצור את הקדמה, גם אם היא מביאה לעתים רגרסיה.
השינויים האלה מלחיצים כמובן את ההנהגה הווייטנאמית, ואת בני הדור הוותיק. סיפרו לי על תופעה שצמחה מתוך הדאגה הזו בשנים האחרונות, בשדות החקלאיים של דרום וייטנאם. מתברר שהזקנים דורשים להיקבר בתוך השדה, כדי למנוע מהצעירים למכור בעתיד את הקרקע. הם לא יעזו לעשות זאת, כל עוד אבותיהם - שהם הדבר המקודש ביותר בתרבות הווייטנאמית - קבורים שם. ובכך הזקנים מבטיחים את המשך המורשת החקלאית, שעומדת בסכנה בגלל הקדמה.
ולגמרי באותו עניין. וייטנאם היא כאמור עדיין מדינה קומוניסטית בהגדרה. המפלגה הקומוניסטית היא היחידה המותרת על פי החוק, והיא הפכה כבר מזמן למנגנון ענקי המעסיק לא פחות מארבעה מיליון איש, במדינה של כמאה מיליון. מרביתם מרוכזים בהאנוי ובצפון המדינה. אלא שבפרקטיקה, הקומוניזם וסמליו הם כבר מזמן רק מעטפת. וייטנאם אוחדה תחת השלטון הקומוניסטי של הצפון באמצע שנות ה־70. מאז ועד לסוף שנות ה־80 הכלכלה שלה - שהפכה לריכוזית ומולאמת לגמרי - הלכה והתדרדרה. נפילת הגוש הסובייטי והמתיחות ההולכת וגוברת בתוך וייטנאם הביאו לשינוי דרסטי בכלכלה, שהפכה לחופשית הרבה יותר. בעלי הקרקעות במרבית המדינה זכו בהן מחדש. וכיום השטחים השייכים למדינה הם רק השטחים החקלאיים בצפון.
במקביל לכל אלה, החרם האמריקאי על וייטנאם הוסר ב–1994, מה שפתח עבורה שווקים אדירים. והתוצאה היא שהכלכלה הווייטנאמית נמצאת כבר למעלה מעשור בתנופה אדירה. בתחומים מסוימים, כמו גידול קפה למשל, היא היצואנית השנייה בעולם. גם בייצוא של מוצרי טקסטיל יש לה דומיננטיות מרשימה. והכל, כאמור, מתחת לדגל האדום, ולסמלי הפטיש והמגל שעדיין מוצבים ברחובות. האנוי עדיין שומרת על צביון סוציאליסטי וישן יחסית, בעיקר כי המפלגה מרוכזת בה. אבל סייגון הופכת לעיר מערבית לכל דבר, ומתחילה להזכיר כרכים אסיאתיים גדולים ושוקקים כמו בנגקוק. כל שנותר מהקומוניזם הוא הדיקטטורה. וגם היא מצליחה לשרוד הודות למצב הכלכלי הטוב, שמפחית מתחים. אבל כמעט כל מי שפגשתי התלונן (בשקט) על השחיתות. על המנגנון הרקוב והמנופח. ועל חוסר היכולת שלו לבחור את מנהיגיו. המפלגה הדמוקרטית של וייטנאם פועלת מעבר לים, במקומות כמו ארצות הברית ותאילנד. היא לא חוקית, כמובן, בתוך וייטנאם, אבל עושה יותר ויותר נפשות במדינה המדוכאת הזאת.
סוגיית המיעוטים
בווייטנאם חיים לא פחות מ–54 מיעוטים, שמהווים כ–15% מהאוכלוסייה. המיעוט הגדול ביותר הוא הסיני, המונה כמיליון איש - בערך מאית מכלל הווייטנאמים. למרות מספרם הקטן באופן יחסי, הסינים התבלטו כל השנים ביכולת המסחר שלהם, והיו תקופות שבהן ממש החזיקו את התעשייה בדרום וייטנאם, האזור שבו מרביתם חיים. הם היו ממולחים, מצליחים ולכן גם שנואים. מזכיר לכם עם אחר של סוחרים? ומאידך, הם גם סבלו מהסכסוכים האינסופיים בין וייטנאם וסין, ונתפסו כגיס חמישי. בקיצור, להיות סיני בווייטנאם היה שילוב של יהודי באירופה ופלסטיני בישראל.
כשהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון בכל חלקי המדינה, וסימנה את הסינים כמטרה להסתה, כשליש מהסינים עזבו את וייטנאם. מה שהפך לגורם נוסף וחשוב למפולת הכלכלית שלה. אבל הרפורמות הכלכליות של סוף שנות ה–80 החזירו לסינים בווייטנאם את מעמדם ואת זכויותיהם. לשני הצדדים היה אינטרס ברור להרגיע את הרוחות, והן אכן נרגעו. כיום הסינים חיים בשלווה יחסית ויכולים אפילו להיות חברי המפלגה הקומוניסטית בווייטנאם. והכל הודות לכסף.
באופן רשמי, וייטנאם הייתה מחולקת לשתי מדינות - דרום וצפון - רק במשך 21 שנה. בין 1954 ל–1975. אבל הפערים בין שני החלקים הם מהותיים ועמוקים בהרבה מסך השנים הזה. כשמסתובבים בצפון וייטנאם, בעיקר באזורים הכפריים, נתקלים בהרבה יותר עוני, בפרימיטיביות ובאורח חיים שלא השתנה מאוד במרוצת העשורים האחרונים. חלק ניכר מהאיכרים שם עדיין עוסקים בחקלאות שנועדה רק לצריכה עצמית, כמו באזורי טרסות האורז המרהיבות בקרבת העיר סאפה, בעוד במרכז ובדרום המדינה החקלאות מיועדת היישר לייצוא. הדרום פורה בהרבה, בייחוד אזור דלתת המקונג. אומרים שם שאם תזרוק פרי על הקרקע הוא יצמח מיד מחדש. הצפון הררי יותר, ומצריך מהחקלאים הרבה יותר עבודה.
ההבדלים האלה יצרו פערי מנטליות בין שני האזורים. הדרומיים נחשבים כעצלנים ואוהבי החיים הטובים, בעוד שהצפוניים הם חרוצים וסגפנים. זה מתאים גם לעובדה שתושבי הדרום היו חשופים בהרבה להשפעה מערבית. בתחילה של צרפת, ובהמשך של ארצות הברית. ובכלל - ההתיישבות בדרום צעירה הרבה יותר. כמה מאות שנים בסך הכל. מה שגורם לאנשי הצפון לטעון שהם וייטנאם האמיתית, ולבטא לא מעט זלזול בדרומיים הנהנתנים. מהעבר השני, אנשים שדיברתי איתם בדרום טוענים שהם משלמים המון מסים, כדי לסבסד את אנשי הצפון העניים ובעיקר את חברי המפלגה הקומוניסטית הפרזיטים, לדבריהם. יעברו עוד הרבה שנים עד שהקו הדמיוני, החוצה בין הצפון והדרום, ייעלם באמת.
ישראל בום בום
טיילתי הרבה בעולם. בייחוד בעולם השלישי. בכל פעם שבה הזכרתי שאני מישראל, התגובה הייתה זהה. בין שזה קרה בקולומביה, ובין שבזימבבווה או במלאווי. “ישראל בום בום", אמר הדובר בצירוף תנועה של ירי. “ורי סטרונג". זה בדרך כלל נאמר כסוג של מחמאה, אבל לא החמיא לי בכלל. בייחוד כשדובר במדינות שהצבא שלהן, או חיילי אחת המחתרות הלוחמות בצבא (או שניהם) השתמשו בנשק ישראלי כדי לכלות זה את זה. בווייטנאם, באופן מפתיע, נתקלתי בתגובות מסוג אחר לגמרי.
לא מעט אנשים הזכירו בהתפעלות את החקלאות הישראלית, ואת העובדה שאנחנו “מגדלים פרחים במדבר". זה נובע כנראה מיחסי מסחר רציפים בין המדינות, מאז כינון היחסים הדיפלומטיים ב–1993, ומהכשרה ישראלית של מומחים וייטנאמים בתחום החקלאות. וזה נעים כל כך. אבל גם זמני, ככל הנראה. בשנים האחרונות ישראל מוכרת יותר ויותר נשק לווייטנאם. הצבא הווייטנאמי גדול אך מיושן. ממשלת וייטנאם שואפת לחזק אותו ויש לה הכסף הדרוש לכך. מאוד יכול להיות שבעוד עשר שנים גם בסייגון יגידו “ישראל בום בום".
צילומים: שי להב