בשבוע שעבר נערכו בחירות לוועד המרכזי של ארגון הטרור הוותיק - הפתח. כבר ב-1986 הכריזה עליו ישראל כארגון טרור, ומעמדו לא שונה גם אחרי הסכמי אוסלו. הפתח, שהתגאה רק לאחרונה בפרסום רשמי שלו שהרג עד כה 11,000 ישראלים, הוא הבסיס ל”ממשלה” של הרשות הפלסטינית. ליו"ר נבחר שוב אבו מאזן ובמקום הראשון אחריו נבחר מרואן ברגותי, אסיר בכלא ישראל שנידון לחמישה מאסרי עולם על רצח יהודים. זוהי רק תזכורת קצרה לכל השמאלנים המבקרים את ברגותי בכלא ורואים בו “לוחם חופש” או “אסיר פוליטי”: ברגותי טען שהוא תמך “רק” ברצח חיילים ומתנחלים (כולל נשים וילדים), אך בית המשפט קבע שהוא מימן ותמך גם בפיגועי התאבדות בתוך הקו הירוק. במקום השני בבחירות זכה מחבל אחר, ג’יבריל רג’וב, לשעבר אסיר עולם ששוחרר בעסקת ג’יבריל, הפך סגנו של אבו ג’יהאד שחוסל בתוניס ומי ששיגר ארצה סוכן שהיה אמור לרצוח את אריאל שרון. הבחירות בשניים האלה לצמרת הארגון מעידות יותר מכל על הציבור הבוחר.
הערבים אומרים כי הטרור נגדנו הוא “מלחמת חירות” לגיטימית. ויש גם בינינו שמאלנים נגועי שנאה עצמית המצדיקים אותם, גם אם “לוחמי החופש” הללו מכוונים את פעולותיהם בעיקר לרצח אזרחים. והם מבטיחים להמשיך בכך “עד הניצחון”. אנשי השמאל, וגם רבים בצמרת המערכת הביטחונית הרואים באבו מאזן מנהיג “מתון” שנטש את דרך הטרור ובחר בדרך המדינית, פשוט מסרבים להקשיב לאבו מאזן ממש כשם שסירבו להקשיב לערפאת.
רק בשבוע שעבר אמר אבו מאזן כי “פתח הוא הכדור הראשון, האבן הראשונה”. הוא עדיין תומך ב”פתרון שתי המדינות”, אך מעולם לא הוציא מפיו את המשך המשפט: “מדינה יהודית ומדינה ערבית”. הוא מכחיש שואה ותיק שפרסם ספר ש”הוכיח” כי בהשמדה באירופה נרצחו לכל היותר 800,000 יהודים, כי ספיקת תאי הגז והמשרפות לא הייתה מסוגלת ליותר מזה. הוא טוען שהוא מתנגד לטרור, אך הוא מאדיר מדי יום את מעשי השהידים, שרצחו או ניסו לרצוח יהודים. הוא קורא רחובות וכיכרות ובתי ספר על שמם ומשלם משכורות שמנות לרוצחים בכלא ולבני משפחותיהם בחוץ. ככל שהרבו לרצוח - תגדל משכורתם. ואבו מאזן “המתון” חותם על הצ’קים. עם האיש הזה הם רוצים - ונתניהו מסכים עקרונית - לקיים משא ומתן מדיני ולהסכים על מדינה פלסטינית, על בסיס גבולות 67’.
מפעיל מאמצים דיפלומטיים נגד ישראל
למזלנו, זה לא יקרה. לא כי נתניהו מאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל ולא לערבים, אלא כי אבו מאזן עומד בסרבנותו להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. הוא אינו רוצה באמת בהקמת מדינה כזאת, הוא סירב לקבל מאהוד אולמרט 97% משטחי יהודה ושומרון (ופיצוי קרקעי על השאר) וחצי ירושלים. הוא תובע את שיבת “פליטי 48’” לתחומי ישראל, מתגאה בכך ש”מאז אוסלו” כבר חזרו 600,000 פליטים לארץ, ותוך שהוא משלם משכורות לרוצחים אינו זונח כמובן גם את הזירה המדינית: הוא קורא לחרם בינלאומי על ישראל, מפעיל מאמצים דיפלומטיים כדי שאובמה לא יטיל וטו על החלטה אנטי-ישראלית חריפה במועצת הביטחון, מפעיל את ההסתה נגד ישראל בזירה הבינלאומית ובבתי הספר בתחומי הרשות ומוביל את המאבק נגד כל נוכחות יהודית בהר הבית. היהודים “מטמאים” ברגליהם את ההר, הוא אומר.
כל הדברים הללו אינם חדשים, כמובן. הם הובאו כתזכורת לקוראינו שמאמינים עדיין כי ניתן להגיע לשלום עם הערבים, ובמיוחד לראש הממשלה נתניהו שהביע לאחרונה שוב הסכמה להיפגש עם אבו מאזן בחסות נשיא צרפת. ובמקום להצהיר כי הוא מקווה שהנשיא הנבחר טראמפ יסייע למחוק את “רעיון שתי המדינות”, הוא אמר השבוע כי הוא מקווה שטראמפ דווקא יעזור לו לקדם הקמת מדינה פלסטינית. בהלוויית שמעון פרס פגשו נתניהו ורעייתו את אבו מאזן, ושרה אמרה לו כי הם מצפים לארח אותו בביתם. שיהיה להם בכיף.