לאחרונה שמתי לב שאין לי תשובות קצרות על שאלות בעניין עמונה. הסיבה לכך היא שסיפורה של עמונה עטוף ברבדים על גבי רבדים של תפיסות מוטעות, טעויות בעובדות וסתם קשיי עיכול של סיפור פשוט למדי שהלך והסתבך. לצד ההבחנות המשפטיות והעובדתיות המייחדות את מקרה עמונה, ניתן כמובן למצוא את ההבחנות הזדוניות שנעשות מטעם בעלי עמדה בוויכוח הפוליטי. מטרתן ליצור מוסכמות שקריות, למסמר אותן בתודעת הציבור ולהעמיד את הצד השני, אפילו אם הוא רוב הציבור, כמי שמערער על מוסכמה. ככל שהסוגיה שעל הפרק מורכבת יותר, כך קל יותר לעשות מניפולציה כזאת: לנצל את הבמה הציבורית כדי לבלבל בין עובדות לדעות, בין דיווח לפרשנות. מטביעים את התמונה הכוללת בים של פרטים סותרים, מעוטרים בכותרת מגמתית וכוזבת. מציגים עצים ועוד עצים, העיקר להסתיר את היער.
להלן ניסיון לעשות סדר, לקרוא תיגר על ה"מוסכמות", להבהיר את הסוגיות שבמחלוקת ולאפשר ויכוח ציבורי המבוסס על הכרת העובדות העירומות:
• הטענה: חוק ההסדרה עוקף את בג"ץ
לכאורה אין על כך ויכוח ואין סימן שאלה, רק סימני קריאה. הציבור, בלי הבדלי השקפה פוליטית, מקבל מצג מוגמר - והשאלה אם חוק ההסדרה הוא חוק עוקף בג"ץ לא עולה לדיון כלל, וזו גניבת הדעת המרכזית.
בואו נעז לרגע ונשאל את השאלה שהס מלהזכירה: האומנם חוק ההסדרה הוא חוק עוקף בג"ץ? כדי להשיב עליה צריך להזכיר לכולנו מה תפקידו של בג"ץ. בג"ץ מופקד על פרשנות חוקים. פרשנותו קובעת את המצב המשפטי בעת מתן פסק הדין, על פי החקיקה התקפה באותה עת. זהו. לא פחות, אבל גם לא יותר. לפסיקה של בג"ץ אין מעמד משפטי ששם אותה מעל החוק או שהופך אותה לחוק.
הערכאה העומדת מעל בג"ץ היא הכנסת. היא הריבון בישראל ומיופת כוחו של הציבור, הבוחר בה בבחירות דמוקרטיות. הניסיון להציג לציבור מצג ולפיו פסיקת בג"ץ היא תורת משה מסיני, ושלכנסת אסור לחוקק חוקים העומדים בסתירה לה, הוא פשוט נלעג. תראו לי מקום בספר החוקים של ישראל שמגביל את המחוקק לשנות פסיקה של בג"ץ. דרך אגב, אפילו אם הייתה חקיקה כזו, הרי הפה שאוסר הוא הפה שמתיר. הכנסת תמיד יכולה לשנות את החוקים.
• הטענה: חקיקה רטרואקטיבית אסורה
בדרך כלל חקיקה משנה את המצב המשפטי מכאן והלאה. במקרים חריגים המחוקק בוחר להזדקק לחקיקה רטרואקטיבית, המשנה בדיעבד את המצב המשפטי שהיה בסיס להחלטה שיפוטית טרם החקיקה. החלטה שיפוטית זו מאבדת את תוקפה עקב שינוי המצב המשפטי, שהיה הבסיס לקבלתה.
חקיקה רטרואקטיבית נעשתה בישראל בעבר. למשל כאשר ביטלה הכנסת בחוק עונשי מאסר שנפסקו לערבים אזרחי ישראל, כדי לשחררם במסגרת עסקת שבויים. בפרשת קו 300 הרחיקה הכנסת לכת בחקיקת חנינה לאנשי השב"כ בטרם העמדתם לדין. החלת נורמה רטרואקטיבית למניעת עוול קיצוני כמו פינוי עמונה היא נושא שנתון לוויכוח, אך בהחלט לגיטימי, מותר ואפשרי.
• הטענה: לא ניתן להעתיק את עמונה לשטחי נפקדים
מלכתחילה דווקא היה ניתן להעתיק את עמונה לשטחים סמוכים, שלגביהם לא היו תביעות בעלות פלסטיניות. אבל היו מי שידעו לעורר מתים ולסכל את הפתרון הזה. בסיועם של ארגוני שמאל עתירי־ממון נולדו לפתע תובעים פלסטינים חדשים, יש מאין, שהציגו קושאנים (שטרי בעלות) המתייחסים לאחוזים בודדים מאותן חלקות סמוכות.
על פי פסיקת בג"ץ, אם פלסטיני מחזיק אפילו באחוז מחלקת קרקע שהבעלות עליה משותפת עם המדינה (או עם נפקדים), לא ניתן לבנות על הקרקע ללא הסכמתו. הנקודה היא שמצב זה פתיר: מרגע שמתבצעת פרצלציה (איחוד וחלוקה) של השטח, ניתן לבצע פירוק שיתוף, להקצות לתובעים את חלקם בתוך השטח ולהקים את היישובים על החלק הנותר, שהינו חלק הארי של הקרקעות.
זה הפתרון שאפשר לראשי הליכוד והבית היהודי (כולל אנשי האיחוד הלאומי) למצוא פתח למניעת משבר טראומטי נוסף בעמונה. מדובר בהליך משפטי שגרתי המשרת את כל הצדדים, ולכן הוא יחסית קל לביצוע.
• הטענה: חוק ההסדרה נוגד את החוק הבינלאומי, האוסר על הפקעות בשטח המוגדר ככבוש
על פי גישה זו, שלה שותף היועץ המשפטי לממשלה, וקרוב לוודאי שתוביל לפסילת חוק ההסדרה על ידי בית המשפט, מדובר באיסור גורף שאין לחרוג ממנו. אבל מה שלא מספרים לנו הוא שעל פי המשפט הבינלאומי, ממשלת ישראל יכולה לפתור סוגיה זו בהחלת החוק הישראלי על השטח - זאת על פי הזכות שהוקנתה לעם היהודי בהחלטות חבר הלאומים לאחר מלחמת העולם הראשונה. החלטה שעוגנה מחדש על ידי העיקרון בסעיף 80 של אמנת האומות המאוחדות, שהגן על זכויות עמים שהיו קיימות באותה עת.
עיקרון נוסף של המשפט הבינלאומי מקנה למדינה כובשת את הזכות לספח שטחים שהיוו בסיס לתוקפנות נגדה. בעניין יו"ש אין אפילו צורך בחקיקה חדשה, מספיקה ההחלטה מ־1967 שלפיה הוסמכה הממשלה בחוק על ידי הכנסת להחיל בצו את החוק והמשפט הישראליים על כל שטח ביו"ש שעליו תחליט. בתוקף חוק זה התבצע איחוד ירושלים.
חרף העמדה המשפטית המקובלת יש גם טעם בעמדה המשפטית הנוגדת ולפיה חוק ההסדרה הוא דווקא חוק ראוי, התואם את המצב המשפטי השורר בשטחי יו"ש. מצב משפטי זה מבוסס על סעיף 906 למג'לה התורכית, שהביא לארץ ישראל השלטון העותמני, וגם על סעיף 10 ב' לחוק התסרוף הירדני ששרר בשטח ב־1967 ושהוכר על ידי הממשל הצבאי בתוקף המשפט הבינלאומי.
על פי המג'לה והתסרוף אם בנה אדם במקרקעי הזולת בתום לב, משווים בין ערך הבנייה לערך הקרקע. אם ערך הקרקע גדול יותר - הורסים. אם ערך הבניה גדול יותר - מחייבים את בעל הקרקע לקבל פיצוי. במקרה עמונה ואחיותיה ערך הקרקע בטל בשישים, ולכן ניתן לפתור את העניין באמצעות תשלום פיצויים, כפי שקובע חוק ההסדרה.
• הטענה: תושבי עמונה מתעלמים מטובת ההתיישבות והמדינה
זוהי טענה דמגוגית שביסודה ניסיון לבצע הפרד ומשול בתוך ציבור המתנחלים. יש כאן ניסיון מכוון להבחין בין מתיישבים "אחראים" ופרגמטיים ובין נערי גבעות קנאים. אז אחת ולתמיד אני מבקש להצהיר ולהבהיר: לבי עם מתיישבי עמונה. הם צודקים כשאינם מוכנים להשלים עם העוול של הריסת בתיהם נגד הדין, נגד הצדק ונגד המוסר. רבנים מצטטים בהקשר זה את הרמב"ם, שנשאל מה הדין כאשר אויב המטיל מצור על עיר ומבקש שימסרו לו בת ישראל אחת, ולא ייקחו בכוח את כל בנות היישוב. תשובתו הנחרצת הייתה: "ייקחו את כולן ולא ימסרו האחת".
קשה להשלים עם מצב שבו עוקרים 41 משפחות ויותר מ־200 ילדים בגלל תביעה של קומץ אנשים שמחזיקים באחוז מזערי של השטח. תושבי גוש קטיף לשעבר עדיין מלקקים את פצעי ההתנתקות. אין שום סיבה לעקור יהודים מביתם, כל עוד ניתן להצילו. מתיישבי עמונה אינם קיצוניים. הם אנשים נורמליים ונורמטיביים, הנאבקים על ביתם אל מול מערכת משפטית צדקנית, תקשורת עוינת ופוליטיקאים המשועבדים לכותרת בעיתון. התנהגותם מעוררת כבוד ומשרתת את טובת המדינה ואת טובת ההתיישבות ביו"ש, גם אם בכוח מנסים להציג זאת אחרת.