פרולוג
תחילתו של הסיפור הזה - כסף. 14 אלף לירות. הוא גם מסתיים בכסף, וסליחה על הספוילר.
בין כסף לכסף נמצא חלום שהתגשם והצלחה גדולה והרבה רגעי קסם. ואישה קטנה גדולה, שבשבוע הבא ימלאו מאה שנה ועוד שנה להולדתה. קוראים לה אדית פיאף. גם אם אתם לא צרפתים בוודאי שמעתם את שמה, אף על פי שחלפו כבר 53 שנה מאז נפטרה והיא רק בת 48. כבד אכול מאלכוהול וגוף הרוס מתאונות ומסמים. עשרות, אם לא מאות, מאהבים. ביניהם איב מונטאן, שארל אזנבור, ז'ורז' מוסטקי ואפילו, כך אומרים, אישה אחת, מרלן דיטריך, שלה כתבה פיאף את אחד משיריה הגדולים "החיים בוורוד". מספרים ש־100 אלף איש ליוו אותה בדרכה האחרונה - ניצבו שעות ברחובות פריז והשליכו ערימות של פרחים על ארונה. "אלוהים, תראה כמה הם אוהבים אותה", לחשה מרלן דיטריך.
וכל זה מתקשר למקום רחוק בארץ רחוקה, במרתף קטן בלונדון מיניסטור בתל אביב שקוראים לו "צוותא".
תמונה ראשונה
"יש לנו מענק של 14 אלף לירות ממשרד הקליטה והסוכנות היהודית עבור הפקת מופע שישתפו בו פעולה עולים חדשים עם אמנים ותיקים בארץ. אם יש לכם רעיון עכשיו, אז ההפקה היא שלכם", זה מה שאמר לנו שמעון, המנהל של צוותא. דני ליטאי ואני יושבים מולו, מביטים זה בזה ובלי לומר מילה מבינים שהחלום שלנו, שאנחנו נושאים איתנו מאז ימי להקת הנח"ל, כשדני היה הבמאי שלי, החלום הזה עומד ברגע זה להתגשם. "אדית פיאף", שנינו אומרים ביחד. "אדית פיאף?!". לא לזה הוא ציפה מהשניים שהזמין משום שהם מזוהים עם הלהקות הצבאיות. "אדית פיאף? מה פתאום אדית פיאף בצוותא?". ברור.
אישה מפוקפקת. סמים. שאנסונים צרפתיים על זונות ומלחים. אני מרגיש שהנה, החלום עומד להתפוגג, ואז, כמו תמיד ברגע הקריטי, נכנסת לולה. "את שומעת? הצעתי להם את המענק ו–", "נו?", שואלת לולה. "פיאף!", הוא אומר. "נו, זה רעיון מצוין", אומרת לולה. "אם רוצים על הבמה עולים חדשים, אז פיאף זה רעיון יוצא מהכלל".
אוי לולה לולה. לא לשווא היא נשאה בתואר "האמא של צוותא". כולם שמעו לה והיא שמעה את כולם. כולם נעזרו בה והיא עזרה לכולם. יש כל כך הרבה אמנים שחייבים לה כל כך הרבה. האולם של צוותא נקרא "אולם לולה". אם זה היה תלוי בי, אז הייתי משנה את השם "צוותא" ל"לולה". זו היא שהייתה שם עוד כשאברהם שלונסקי ייסד את המועדון וסייעה לפתוח את האולם ללהקת תמוז ולשלמה ארצי וליהונתן גפן ול"פדם פדם".
תמונה שנייה
בזו אחר זו עולות לבמה זמרות שהן עולות חדשות. כמעט כולן שמעו על פיאף. לכן הן הכינו שיר שלה. כשהזמרת הנבחרת, שהיא עולה חדשה מרוסיה, שומעת שהיא תצטרך לשיר את פיאף בעברית, היא נעלמת לנו. ממשיכים לחפש זמרת עולה חדשה. גם המפיקים שאליהם פנינו מתחמקים בכל מיני תירוצים, למרות הסכום שמחכה במשרד הקליטה. עד כדי כך הם לא האמינו בהפקה. כאשר כבר כמעט הרמנו ידיים, לולה ושמעון מציעים לנו להפיק את זה בעצמנו, בשיתוף עם צוותא. ואז מגיעה גם הזמרת. היא הגיעה מארצות הברית. לא מדברת עברית. לא מכירה אף שיר של "עידית פיאף". במקום זה היא שרה לנו את "פיפל" של ברברה סטרייסנד. קוראים לה סנדרה ג'ונסון. והיא, הזמרת מארצות הברית, תשיר בעברית את השאנסונים של פיאף הצרפתייה. את פיאף שמספרת את סיפור חייה הבאנו מהבית, כמו שאומרים. שחקנית צעירה מוכשרת ויפה. יונה אליאן, אשתו הטרייה של ששי קשת, החבר שלנו מלהקת הנח"ל.
תמונה שלישית
קוראים לזה הצלחה. חנה רובינא, מלכת התיאטרון, מחמיאה ליונה אליאן ואומרת לה שעוד בסינמה (בסרט "נורית") התפעלה ממנה מאוד. את סנדרה ג'ונסון היא שואלת "מניין העברית הכל כך שגורה בפיך?", וסנדרה מתהלכת בגאווה ומספרת לכולם שרובינא אמרה לה שהיא כל כך שגורה!
פינקו אותנו שם בצוותא. לפעמים היו אפילו שתי הצגות בערב. והקהל הגיע והריע.
בשיא ההצלחה נאלצה סנדרה ג'ונסון לטוס לניו יורק לאמה הגוססת. היא הספיקה עוד להיפרד ממנה ומיהרה לחזור להצגה הבאה לאחר ההלוויה. סנדרה הגיעה היישר משדה התעופה לצוותא, וכשהיא שרה "אלי אלי אלי/ השאר מעט את אהובי פה בשבילי", אף עין לא נשארה יבשה על הבמה ובאולם.
אפילוג
למעלה משלוש שנים רצה "פדם פדם" ברחבי הארץ. בשנה האחרונה לא ליוויתי אותה. הייתי בשליחות בארצות ברית. כשחזרתי, גיליתי שצברתי הפסדים כבדים בגלל מה שנקרא "ניהול כושל". 14 אלף הלירות של המענק הפכו לעשרות אלפי לירות של חובות לרשויות ולספקים. מכרנו את הדירה. שילמתי את החובות ונשבעתי שלעולם, אבל לעולם, לא אהיה מפיק.
אבל שום דבר לא ימחק מזיכרוני את הקסם הזה של "פדם פדם" ואת אדית פיאף.
ואם יום אחד אומר שלום
ועיני לנצח אעצום
ואעוף לי אל השמש
אל שבעת הרקיעים
לא נדע שם צער ומכאוב
שם נוכל לנצח לאהוב
ונדע כי לא לשווא, הן –
אהבה היא בת אלמוות.
("המנון לאהבה")