מי שלא בקיא במדורי הספורט לא יבין זאת. מדוע התגודדו אלפי אוהדים נלהבים ביום שני האחרון כדי לעודד בטירוף קבוצת כדורגל שנמצאת במשבר עמוק, משחקת גרוע, ממוקמת בתחתית הטבלה וניצבת בפני פירוק אפשרי. אני מדבר, כמובן, על הפועל תל אביב. אבל הסיפור שלה הוא רק דוגמה אחת מתוך מגמה הולכת ומתרחבת. מגמה שבה מידת הנאמנות של קהל לקבוצה או מידת האהבה שהוא מפגין אליה אינן קשורות בהכרח לתארים, לתוצאות או למיקום בטבלה.
קחו למשל את מכבי חיפה - מועדון פאר, שכבר כמה שנים טובות מתקשה לשחזר את ימי השיא שלו. מה שלא מפריע לאוהדיו להגיע בכל שבת מחדש במספרים מרשימים, גם כשהקבוצה לא מצליחה. הקהל כמובן מוחה, לא תמיד בעדינות, אחרי הכל מדובר במשחק תחרותי, אבל מוסיף לבוא בהמוניו. וזה עובד גם בכיוון ההפוך. דווקא כשהקבוצה זכתה בגביע המדינה בעונה שעברה, שמחה נדירה בעונה אפורה, הקהל התקומם והרס את המסיבה, כי כוכב הקבוצה יוסי בניון הודיע על עזיבה. ובכלל, הקהל הירוק הרבה להתעמת עם שחקנים מסוימים שלא מצאו חן בעיניו, גם אחרי ניצחונות.
דוגמה מובהקת אחרת לחוסר הקשר בין התנהלות הקהל לתוצאות או אפילו לטובת הקבוצה נמצאת ביציעי אצטדיון טדי. חלק מאוהדי בית"ר ירושלים פוגעים במודע במועדון, באמצעות שירים גזעניים או התנהגות ונדליסטית, שגורמים לעונשים ולקנסות. מבחינת האוהדים האלה, שמירה על האידיאולוגיה והצביון של הקבוצה עדיפה על פני הצלחה של מועדון שהם אינם מזדהים איתו יותר.
אחת הדוגמאות הכי קיצוניות בהקשר הזה, ולצערי גם הכי קרובה ללבי, היא קבוצת האוהדים הפועל רובי שפירא, המורכבת מאוהדי הפועל חיפה שמאסו בהתנהלות של בעלי הקבוצה, יואב כץ, התייאשו מהסיכוי לשנות את המועדון והקימו קבוצה משל עצמם. הרעיון הוא שהקבוצה החדשה משמרת את המסורת ואת המורשת של הפועל חיפה "האמיתית", וביום מן הימים אותו ארון קודש יוחזר לקבוצת האם, אחרי שהיא תשוב לעצמה.
קבוצה המנוהלת בידי אוהדים היא לא המצאה חדשה. הפועל קטמון ומכבי קביליו יפו היו שם עוד קודם. אבל הן הוקמו על חורבותיהן של קבוצות עבר מדשדשות או מפורקות, בעוד הפועל רובי הוקמה במקביל להפועל חיפה, שאומנם רחוקה מלהרשים אבל נמצאת שנים לא מעטות בליגת העל וגם זוכה מדי פעם בהישגים. ובכל זאת, נדמה שביציעים של הפועל רובי - שהחלה את דרכה בליגה ג' ונמצאת עתה בליגה א' - יש הרבה יותר התלהבות וחדווה מאשר ביציעי הפועל חיפה, הנמצאת על הבמה המרכזית.
כל זה בא לומר בעצם דבר אחד - אחרי עשרות שנים שבהן האוהדים היו בעיקר תפאורה צבעונית (וכמובן, מקור הכנסה), הם הולכים והופכים להיות הגורם המרכזי בכל קבוצת כדורגל. יש בכך צדדים מקסימים ורומנטיים, וגם חלקים מסוכנים ולא מקצועיים (כי בכל זאת, העובדה שאתה אוהב קבוצה לא הופכת אותך בהכרח למישהו שיודע לנהל אותה). אבל מה שבטוח הוא שמדובר בתהליך בלתי נמנע.
מועדון כדורגל הוא בעצם משולש. הצלע האחת היא המועדון עצמו - הסמל, המורשת, ההנהלה. הצלע השנייה היא הקבוצה הנוכחית - השחקנים והמאמן. והצלע השלישית היא האוהדים. בעבר, לצלע הראשונה הייתה חשיבות עליונה, בעיקר כי מועדוני כדורגל ייצגו אידיאולוגיות, מפלגות, שכבות סוציו-אקונומיות מסוימות ואפילו עדות. מה שיצק תוכן אוטומטי והזדהות לתוך עצם הקיום שלהן. היום, כמעט כל זה התרוקן.
גם הצלע השנייה - השחקנים - איבדה מחשיבותה. בעבר היה בכל קבוצה אחוז ניכר של שחקני בית, שגדלו במועדון מגיל צעיר, מה שחיזק את רכיב ההזדהות. היום, מרבית השחקנים הם שכירי חרב. אז מה נשאר לו בעצם, לאוהד? מהו אותו רכיב קבוע, שמצדיק את האהבה ללא תנאים שהוא מעניק מדי שבת? התשובה היא - האוהדים עצמם. ההווי בטריבונה; האידיאלים שמרבית הקהל מזדהה איתם (ומשתנים מקבוצה לקבוצה). וזה שינוי מסעיר. כי הוא מחזיר את הספורט למקור האמיתי שלו.
על הסכין
1. לכו לראות את "החטאים" של אבי נשר. סרט מצוין בכל כך הרבה פרמטרים: צילום, פסקול מהמם ומשחק מבריק (בייחוד בולטים ג'וי ריגר ודורון תבורי). אבל מעבר לכל, זוהי תצוגת תכלית של סטורי טלר מיומן, שמצליח לשמור על מינונים גבוהים של עניין, מתח ורגש לאורך שעתיים שלמות. וגם לגעת באומץ בחומרי שואה מדממים, שהם עדיין טאבו בקולנוע שלנו.
2. אף על פי שהספדתי - לעצמי ובעיתון - את תוכניות הריאליטי המוזיקליות, אני צופה בהנאה בעונה החדשה של “דה וויס", ולא מבין למה. אז אנסה. קודם כל, הפורמט הוא פשוט מנצח. הרגע הזה, שבו המתמודד מצפה שיסתובבו אליו, הוא דרמה של 50 דקות בשיר אחד. פרט לזה, ליהוק השופטים החדשים מוצלח. לכל אחד יש משבצת אמיתית משלו. ונשק יום הדין - אביב גפן.
3. מקובל להתלונן על האי־אכפתיות של העולם בכלל ושלנו בפרט כלפי הטבח המתחולל בסוריה. אבל נדמה לי שלפחות אצלנו, הנושא נמצא בהחלט על סדר היום. התקשורת מבליטה את מראות הזוועה, פייסבוק מוצפת בגילויי הזדהות, ולא מעט עמותות סיוע ישראליות מגייסות תרומות מהציבור. הלוואי שיכולנו לעשות יותר, אבל היו פה גילויי סולידריות מחממי לב.