לפי גודל הכותרת הראשית של עיתון "ידיעות אחרונות" השבוע, שנמרחה על כל העמוד הראשון כאילו מדובר בסקופ הכי גדול שנחשף באחרונה, חשבתי שהנה, הם תפסו אותו הפעם, את המושחת שיושב בשלטון ולא סופר אותנו, פשוטי העם. אבל ההר הוליד עכבר. מדובר היה בציטוט כל כך סתמי של בנימין נתניהו בניסיון גמלוני להביע אמפתיה לאנשי עמונה: "אני מבין מה זה לאבד בית. אחרי הבחירות ב־1999 סילקו אותנו מהמעון הרשמי, נאלצנו לעבור למלון 'שרתון פלאזה'".
המשפט הלא מאוד במקום הזה יכול היה להיות תבלין פיקנטי בטור דעות של פרשן זה או אחר, אבל להפוך אותו לכותרת ראשית? יכול להיות שההגזמה הזאת נראית כמו פרט קטן משלל אירועי השבוע, אבל הוא חלק מתופעה מסוכנת של ממש, כפי שעולה ממחקר שפרסם השבוע המכון לדמוקרטיה, שעל פיו הציבור לא מאמין יותר לתקשורת.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין למה. חלק מכלי התקשורת בארץ שוחקים את הקרדיט שלהם, מפני שהם מרבים לצעוק "זאב, זאב", בעיקר כשמדובר בנתניהו ובמשפחתו. התהליך הזה מסוכן, מפני שכשיגיע זאב אמיתי, כבר נבטל אותו בנשימה אחת עם פרשת הבקבוקים של שרה או עם האירוח של יאיר בביתו של ידיד המשפחה.
אני רוצה להסתכן בהימור עיתונאי ולהמר כאן גם על עתידה של פרשה רצינית יותר. אם יתברר ששגיתי, הרי זה מפני שכמו רוב הציבור גם אני שמעתי יותר מדי פעמים שנתניהו הוא זאב במהדורת הערב, והתעוררתי בבוקר כדי לגלות שכל חטאו של ראש הממשלה היה התעקשותו לא לקדם תהליך שלום דמיוני עם "שותף" דמיוני עוד יותר.
אבל לפני ההימור שלי, סיפור קטן: בילדותנו, שהייתה יפה כמו ששר אפרים שמיר בשיר הנפלא "שיעור מולדת", הזמן בשבתות היה ״כמו גומי מתמתח״. מפני שילדותנו, שלי ושל חמש אחיותי, הייתה לא רק יפה אלא גם כשרה. שעות ארוכות נמתחו בין סוף התפילה לצאת השבת, שבהן שש בנות בחדר היו צריכות להעביר את הזמן בלי מכשירים אלקטרוניים ובלי טלוויזיה. הפכנו לאלופות בשלל משחקי לוח וקלפים, ועד היום אני לא מציעה לאף אחד לנסות מולי את מזלו ברמיקוב.
רק במשחק אחד ממשחקי הילדות אני מזהה שיש לי תחרות לא רעה מצד הקולגות שלי בתקשורת. למשחק הזה קוראים ״צוללות״. למי שלא זוכר, הנה תזכורת לחוקים: היריב מצפין את צי הצוללות שלו (באותם ימים רחוקים הן היו מיוצרות בארץ ועשויות מפלסטיק) על פני לוח מרובע. אתה היית צריך לתת קואורדינטות של אות ומספר ולזהות אותן. מעט מאוד טקטיקה, הרבה מזל.
במשך שנים מנסה התקשורת להבין איפה מסתיר נתניהו את הצוללות שלו: איפה טובות ההנאה? איפה העמדת האינטרס האישי מעל זה של המדינה? איפה חוסר האחריות המשווע שמסכן את כולנו בגלל תאוות השלטון שאינה יודעת שובעה? ובסוף הכותרות נשארות תלויות באוויר וזה נגמר. כמו שאמר נתניהו: "לא יהיה כלום כי אין כלום". למשחק הצוללות הזה יש סיבה ויש תוצאה.
התוצאה היא שנתניהו מתחזק. בכל פעם שערוץ כלשהו יוצא בכותרות ענק שבקואורדינטה א׳ (על שם אבנר נתניהו) על קואורדינטה 3 (על שום מספר המיליארדים בבנק של מי שאירח אותו בדירתו) מצאנו זנב צוללת שנתניהו החביא, מתברר בסופו של דבר שאין שם כלום. והתחושה בציבור, שיש עליהום לא מוצדק על בני הזוג נתניהו, רק מתחזקת ומיתרגמת בבחירות למנדטים נוספים לליכוד.
ומהי הסיבה למשחק הצוללות הזה? מובן שיש חוגים רחבים בתקשורת שרוצים לראות בנפילתו של נתניהו. ברגע שיש ביכולתם להוציא קצת את דיבתו רעה, הם יעשו זאת. אבל יש סיבה עמוקה ומעניינת יותר: אי אפשר לנגח את נתניהו באופן רציני, כי הוא נאמן לדרכו. אם הוא היה מזגזג, מבטיח מדיניות אחת ועושה משהו אחר, היה אפשר לנגח אותו על דבר מהותי. אבל נתניהו הוא איש ימין פרגמטי.
ככזה הוא מצד אחד דואג ככל יכולתו גם לאנשי עמונה. לא מחזיר אף שעל, וממשיך בדרך הזאת גם בתקופת הכפור ביחסי ארה״ב עם ישראל, שאפיינה את שנותיו של ברק אובמה בבית הלבן. מצד שני, הוא לא תוקע אצבע בעין של העולם המערבי, ומצהיר על נכונותו למשא ומתן ללא תנאים מוקדמים על פתרון שתי המדינות, כשהוא נשען בסתר לבו, כך אני מאמינה, על הכלל הנכון תמיד של אבא אבן: "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות".
אישית, הייתי מעדיפה שפתרון שתי המדינות יירד מהפרק, כמו שהציע השבוע הסופר א.ב יהושע, אבל נתניהו מייצג נאמנה את הימין הפרגמטי שהוא עומד בראשו. לכן נאלצים חלק מכלי התקשורת לשחק במשחק הצוללות, אבל כפי שהיה בשבתות בילדותי, זה טוב רק בשביל להעביר קצת זמן בשעשועי סרק. וזה ההימור שלי: פרשת הצוללות תיגמר כעוד קריאת "זאב, זאב" מצד התקשורת, ואמון הציבור בה ימשיך ללכת מדחי אל דחי.