"לא הפירמידות עתיקות, כי אם האבן האלמותית שממנה הן עשויות". תכף אסביר מדוע נזכרתי במשפט הזה. הכל כבר נאמר על עמונה. כל הטענות נשמעו בכיכרות השידור או בבתי משפט עליונים. עם זאת, היום שבו יפנו את עמונה, אם יפנו, והלוואי שלא, יהיה יום שבו בנשמה שלנו תישרט עוד צלקת קטנה. עמונה לא צריכה להיהרס, אלא להתרחב ולגדול. את עמונה הייתי רוצה לבקר 50 שנה לאחר מותי, כשיהיה לי רגע פנאי, ולראות אותה, אולי בריחוף מעליה, כעיר הרים קטנה ויפה, פורחת בדיוק סביב המקום בו היא התחילה להיבנות.
יש מעט דברים שאני נהנה לראות כמו בתים חדשים בארץ ישראל. זה כל כך יפה. ויש מעט דברים מכוערים, בכל סוגי הכיעור המתחפש לסדר, כמו הרס נפשות והרס בתים שבנו ונבנו בארץ הקטנה הזאת שלנו. זה רע ונורא כי לא מדובר רק בפינוי אישי. זה לא רק פינוי של אנשים, זה פינוי של הרעיון שאנחנו חיים כאן כדי לבנות ולייפות את העולם, לשפר ולהעשיר אותו, ולא כדי להשאיר את הר הטרשים הקרח בקרחתו.
בישראל אותם כוחות שואפי הרס עמונה, רוצים בהרס שלה, גם אם אלה שאותרו כבעלים של האדמה היו מתחננים שיבנו על הקרקע עוד בתים. גם אם הם היו אומרים תודה על הפיצויים שמוצעים להם, ואפילו מגמגמים בערבית כפולנים טובים: "באמת לא הייתם צריכים, זה יותר מדי". ההרס של עמונה, העמדת מכשולים בדרך לכל בנייה בשטחי ארץ ישראל – הם המטרה. בית המשפט אמר את דברו, נכון. נציית לבירוקרטיה. אבל יש לי שאלה: האם גם מותר להיות עצובים? או שמא בישראל פותח סוג שמחה יחיד במינו בעולם: "שמחה לאיד עצמית"? זאת אומרת, שמחה שפורצת בלבבות ישראלים מסוימים בכל פעם שההתרחבות של ישוב ישראל נכשלת.
יש לציית לחוק, אבל יש דברים עתיקים ועמוקים ממנו
אני חוזר לציטוט שבו התחלתי: "לא הפירמידות עתיקות, כי אם האבן האלמותית שממנה הן עשויות". קראתי אותו פעם בספר של הרמן מלוויל, ועצרתי בחריקת עיניים. שבתי וקראתי. העתקתי ושמרתי. זה משפט שמנסח בגאוניות של מלוויל הרבה אמת. הוא מזכיר שיש דברים בסיסיים יותר מאשר מבנה מעשה ידי אדם כזה או אחר. בעניין שלנו: חוקי נדל"ן הם דבר שיש לציית לו, אבל עמוקים מהם ועתיקים מהם הם ערכי האנושיות.
חוקים ותקנות הם מעשי ידי אדם. יש מקרים בהם בשם החוק נעשות עוולות ברורות. קל להמחיש זאת אם מביטים מעט אחורה, לימים בהם הסגרת עבד בורח הייתה שמירת חוק או לימים בהם אוסקר ווילד ישב בכלא, עם עבודת פרך, כי נטייתו המינית הייתה בניגוד לחוק.
הרבה אנשים בישראל מכירים מישהו שהפקיעו ממנו אדמה. אני אישית מכיר בעלי מגרש שהפקיעו אותו לצורך סלילת כביש 531. האדמה נלקחה, פיצויים שולמו. לאמא שלי היו 12 מגרשים בני דונם בין צפת לראש פינה. הפקיעו לה ארבעה ושילמו פיצויים. אגב, הפקיעו אותם ביום האדמה. מי שיטרח ימצא גם מקרים בהם נבנו בתים או אפילו יישובים ללא תב"ע מאושרת או כאשר חסר נייר כזה או אישור אחר, וטוב שנבנו. אבל מה אני שב לכתוב על מה שנטחן כבר שנים בנושא הבעלות על חלקי מגרש כזה או אחר בעמונה? זה חלוט, כמו שאומרים בלשון המשפטית היבשה. חלוט אבל כואב.
כרגע וכאן מה שמכריע הם החוק והבירוקרטיה, על סמך איזה נייר או איזו תב"ע, אבל חובה הומנית גם לזעוק בלב בשקט נגד העוול שנעשה כך לערך גדול יותר.