המון דברים השתנו כאן מאז שהתלם הארוך היה הבסיס הקרקעי של מדיניות הביטחון במישור, והמטעים הנאחזים בהר היו הבסיס הכלכלי של היישובים ההרריים. שנות דור עברו מאז הייתה החקלאות נדבך מוצק בביטחון ישראל. הזמנים האלה חלפו, ובצדק. הטענות על כך שאם אנחנו, החקלאים היהודים, לא נעבד את האדמה, יעבדו אותה ערבים - הן כיום יותר גזענות מביטחון. ממילא המעבדים האמיתיים הם התאילנדים. מה שנשאר הוא סוג של גאוות יחידה אמיתית של בעלי מקצוע, שהיא גם חלק ממרקם חברתי בריא וגם נדבך ממשי של עצמאות כלכלית. שלא לדבר על כך שחקלאות זה ירוק בעיניים וירוק באיכות הסביבה והחיים. מדובר גם בשימוש מושכל בקולחין, ובכלל, לפי נתוני ה־OECD, החקלאות היא הענף היחיד בישראל שהתפוקה שלו בפועל גבוהה מהממוצע הארצי.
היחס של ממשלת ישראל לחקלאות ולחקלאים גובל באדישות, שנובעת בעיקר מהמנטליות הכללית של ממשלת הימין. לחבר'ה האלה אין מנדטים, ואם כבר אפשר לקושש אחד או שניים, הם הולכים בעיקר לשמאל. וככה, בגלל חשבונות צרי אופק של פוליטיקאים צרי מוח, מידרדרת החקלאות בישראל לנקודת האל־חזור של תלות בייבוא חקלאי. אם אני מבין נכון את ההתנהלות של ארגוני החקלאים מול הממשלה, מדובר בדו־שיח של חירשים. אלה מדברים בעגבניות, ואלה לא עונים להם במלפפונים. בסך הכל, הכל פוליטי. ללובי של החקלאים אין שיניים או ייצוג של ממש בכנסת. אין להם די קולות לשחק בדילים. החרדים, ש"ס ובעיקר המתנחלים והתלויים כלכלית בליכוד הם הרוב, והם אלו שלוקחים את כל הקופה. ובכלל, לממשלה של כלכלת שוק ולובי פוליטי אדיר של יבואנים אין אינטרס לתמוך בחקלאים. לכן, היא החליטה על ייבוא תוצרת חקלאית ללא הגבלה וללא מכסים, והחליטה לקצץ בפראות בהדרכה ובמחקר החקלאי.
הדרך הטובה ביותר לשני הצדדים היא מכירה ללא תיווך
מספרים הם עניין מתעתע, אך צמצום המשק החקלאי הוא עובדה. בכלכלת שוק רק דבר אחד מעניין את הצרכן ובצדק – כמה עולה קילו עגבניות ביום נתון. המדינה אמורה להתעניין בעוד כמה נושאים, כמו תרומת החקלאות לחברה, לכלכלה מאוזנת ולרווחת הפריפריה.
אם יש לחקלאים בעיה, אז שילכו לנדל"ן (והם הולכים), ואם מישהו מתעקש על סלט וחביתה טריים בבוקר, שיתפשר על בייקון או שישלם מחיר יבואנים ולא מחירים בפיקוח, שיעשו סדר נכון בינו ובין החקלאי.
האמת היא שהממשלה לא אחראית לכל תחלואי החקלאות. ישנם גם מזג האוויר, שערי המטבע המתעתעים (המיתון הרוסי הרג את החקלאות בערבה), מחירי מים מטורפים, מדיניות של סבסוד מכסים במקום סבסוד החקלאים ישירות, ובעיקר אי־פיקוח על פערי התיווך, שהם עקב האכילס של החקלאי. הדרך הפשוטה שבה גם החקלאי וגם הצרכן ירוויחו היא מכירה ישירה מהיצרן לצרכן ודילוג על חברות השיווק.