אחד הדברים המוזרים שנתקלים בהם ברשתות חברתיות הוא הוויכוחים סביב "מה זה שמאל אמיתי". משהו בסגנון - אני שמאל אמיתי, אבל הוא לא, כי בסוגיה מסוימת הוא לא מספיק חד־משמעי. כאילו "שמאל" הוא מותג יקר שיש לו הרבה זיופים, ורק למעטים יש אמיתי. בעולם השיווק קוראים לזה "טקטיקת המחסור". ההיגיון אומר שאם רק מעטים יכולים לזכות להיקרא "שמאל אמיתי", זה לכאורה הופך את השמאל למועדון סגור ונחשק, עם דגש גדול על המילה "לכאורה". אולי מיותר לציין, אבל כמו טקטיקות שיווק רבות, גם טקטיקת המחסור לא תמיד עובדת. עובדה. אולי היא נכשלה כי השמאל אמנם התיימר להיות מועדון אקסקלוסיבי, אבל בפועל אימץ גישה זהה לזו של הימין - גישת המהלומה המוגזמת. לפי הימין, ועידת השלום בפריז היא לא סתם אנטי־ישראלית, אלא משפט דרייפוס; אילנה דיין היא אשת שמאל קיצוני; על בג"ץ צריך לעלות עם D9; וכדי לפתור את הרעש שמפריע מהמסגדים חייבים חוק מואזין.
הגישה עובדת נפלא עבור מנהיגי הימין, אבל בעולם השיווק מי שמצליח לגרור את היריב למגרש שלו בדרך כלל מנצח. קצת כמו בכדורגל. לכן, מול המהלומות המוגזמות של הימין, השמאל שוגה בענק כשהוא מעמיד הגזמות פרועות משלו. השמאל צריך לגרור את הימין להתגושש במגרש אחר: של איזון, איפוק, דיוק, עובדות וניקיון ממניפולציות. זה המגרש שהשמאל יכול לנצח בו.
אבל המשמעות היא שחברות הכנסת זהבה גלאון ותמר זנדברג ייאלצו להתאפק שלא להתחרפן מאמירותיו של הליצן הראשי אורן חזן, כי כשהן פורצות בצווחות במליאה, הן לא נראות מאוד שונות ממנו. המשמעות היא שבמחנה הציוני יפסיקו לצפות שאדם הגיוני יקנה את הטיעון שבלי "שוברים שתיקה" אין דמוקרטיה ויודו שלארגוני תעמולה אנטי־צה"לית אין מקום בבתי ספר. אותו כנ"ל בנוגע לחלק מההתייחסויות לפיאסקו באו"ם: מי שמצהיר שמדובר בהחלטה פרו־ישראלית ומודה לאובמה על שתקע אותנו, יפסיד לימין. זה בדוק. אמירות מוגזמות וחסרות אחריות הן המגרש שהוכח שהימין מנצח בו.
אפשר גם ללמוד טקטיקה מאובמה - תראו כמה כוח יש בהימנעות
בעצם, טקטיקת המחסור של השמאל משווקת מועדון מצומצם לחכמים, רק בלי התחכום. כלל בסיסי הוא שאי אפשר להשתמש באמירות חסרות היגיון כדי לטעון שיש לך אלטרנטיבה הגיונית, לא? יותר מזה - כשמשתמשים דרך קבע בהגזמה, מטשטשים את היכולת לזהות את ההגזמה בתגובות הימין. אין מספיק הבדלים. לכן, מי שהגיב בתחכום היה דווקא השר לשעבר גדעון סער, שבחר לגבות את ראש הממשלה בנימין נתניהו אף שאינו רוחש לו אהבה יתרה. הוא מן הסתם מכיר בפשלה הקולוסאלית ביחסי החוץ, ובכל זאת יודע לזהות את העתוי הנכון להעברת ביקורת. כשהקערה מתהפכת על פיה ונשברת לך על הראש, זה לא זמן כל כך טוב להטפות, צהלות או האשמות, בטענה שכך מתנהג פטריוט.
אפשר ללמוד גם טקטיקה או שתיים מאובמה. תראו כמה כוח יש בהימנעות. הצווחות של השמאל משרתות את נתניהו, מולן הוא לכאורה נלחם. אבל אם מנהיגי השמאל היו שותקים לפעמים, כטקטיקה, או מביעים הזדהות, הם לא היו מזמנים מכת נגד של הימין במגרש שבו הוא שולט. דווקא עם פחות דרמה השמאל יכול להצליח לתפוס את אוזני העם.