מיסטר פרזידנט: כנגד כל הסיכויים, זו הייתה השנה של דונלד טראמפ

ההיסטוריה לא תמיד חוזרת על עצמה, אבל לססמאות יש נטייה כזאת. "אמריקה תחילה" (באנגלית מעוברתת: "אמריקה פירסט") הייתה ססמתה של קבוצה פוליטית שהתנגדה למעורבות אמריקאית במלחמה נגד אדולף היטלר, אפילו במקרה שבו בריטניה "תעמוד על סף תבוסה". דוברה העיקרי של הקבוצה הזאת, משנת 1941 ואילך, היה הטייס עטור התהילה צ׳רלס לינדברג, מי שחצה את האוקיינוס לראשונה במטוס, ומי שרצה בעצמו להיות נשיא אמריקאי. הוא זכה לכבוד הזה רק בסיוטיו של הסופר פיליפ רות, ברומן החשוב שלו "הקנוניה נגד אמריקה", רומן המתאר אמריקה בדלנית, אנטישמית, כמעט פאשיסטית. אמריקה הנשלטת בידי לינדברג.

ללינדברג שמור עוד תואר של כבוד בהיסטוריה האמריקאית: הוא האדם ראשון שהוכתר על ידי המגזין "טיים" ל"איש השנה". זה היה לפני כמעט 90 שנה.

"אמריקה תחילה", ססמתו של איש השנה ב–1927, לינדברג, הוחזרה לזירה על ידי איש השנה ב–2016, דונלד טראמפ. איתה הוחזרו עוד כמה עניינים שנויים במחלוקת, שבוודאי גם עוד מככבים בסיוטיו של רות: מי שחרדים מפניו של הנשיא האמריקאי הנבחר משווים אותו לפופוליסט האנטישמי הבדלן ההוא. רק של"אמריקה תחילה" של לינדברג לא היה סיכוי רב בזירה הפוליטית, שכן מולה ניצב נשיא עוצמתי - פרנקלין רוזוולט, איש השנה של ה"טיים" שלוש פעמים, יותר מכל איש אחר. לאמריקה תחילה של טראמפ, כך הסתבר בדיעבד, דווקא היה סיכוי. מול מועמדת חלשה, ובאווירה ציבורית עכורה וקודרת, תעתע טראמפ ביריביו וכבש את יעדו. בעוד כמעט חודש יהיה הנשיא. בינתיים יסתפק בלהיות איש השנה.

באופן כללי, לאמריקאים יש דעה טובה על עצמם, ובהתאם גם אנשי השנה שנבחרים הם, לעתים קרובות, נשיאים אמריקאים שעוד לא עשו שום דבר ראוי לציון מלבד להיבחר. ג׳ימי קרטר זכה לתואר כבר ב–1976, עם היבחרו. כמוהו גם יורשו, רונלד רייגן, ב–1980, כמוהו ביל קלינטון ב–1992, כמותם ג׳ורג׳ בוש בשנת 2000, והנשיא ברק אובמה בשנת 2008 - שהוסיף במהרה על התואר הזה גם את פרס נובל לשלום. לפחות ברשימה המוכרת ביותר, זו של "טיים", אובמה היה איש השנה פעמיים, כמו בוש ורייגן. גם קלינטון זכה לתואר פעמיים - אך על הפעם השנייה היה מן הסתם מוותר. זו הפעם שבה חלק את התואר עם התובע קן סטאר, ששלח אותו להליך של הדחה בגלל פרשת מוניקה לווינסקי.

1998 הייתה השנה של פרשת לווינסקי. שנה שבה נשיא אמריקאי, ואהבהביו ושקריו וסודותיו עמדו במרכז הזירה וביטאו את רוח התקופה - רוח מיטפשת של מה שכונה בדיעבד, ובצדק, חופשה מההיסטוריה. למשך כמה חודשים נדמה היה שעתיד העולם תלוי בשולי שמלתה הכחולה של מתמחה צעירה. למשך כמה חודשים אפשר היה לדמיין שעיקר תפקידו של הנשיא הוא להיות מושא לרכילות. וכמובן, אפשר היה גם להתרעם על זילות רוח הזמן: השוו את איש השנה 1998 קלינטון לאיש השנה 1981, מנהיג האיגודים הפולני, לך ולנסה.

קלינטון, כמו רבים מאנשי השנה, זכה בתואר בזכות תפקיד שמילא. הוא לא היה נשיא מוצלח במיוחד, ודאי שלא דגול, אבל כל נשיא אמריקאי, בכוח משרתו, עושה היסטוריה. יש שעושים יותר במעט שנים, כמו ג׳ורג׳ בוש האב. יש שעושים המון, בעוד יותר שנים, כמו רוזוולט. יש שעושים כמוהו. מכל הנשיאים, שכמעט כולם היו אנשי השנה בזמן זה או אחר (ג׳רלד פורד לא זכה), נדמה שקלינטון עשה הכי פחות, למעט, אולי, קרטר, שכיהן רק קדנציה אחת.

ולנסה שייך לסוג אחר של אנשי השנה - אלה שבולטים לא מכוח משרתם אלא בכוח אישיותם המיוחדת. נלסון מנדלה היה איש שנה כזה. מרטין לותר קינג היה איש שנה כזה. גם מהאטמה גנדי.

בכלל, אנשי השנה נחלקים לקטגוריות משנה. יש מי שזוכה בזכות מהלך חד–פעמי, הישג מיוחד. כמו הטייס לינדברג, שמלבד חציית האוקיינוס עשה בעיקר צרות. כמו אובמה, שב-2008 היה איש השנה, משום שהיה השחור הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית - וב–2012 בתור צ׳ופר לא ברור על משהו, או משום שלא נמצא מישהו מתאים יותר. גם ווליס סימפסון הייתה אשת השנה ב–1936 בזכות מהלך אחד, ואפילו לא שלה: באותה שנה, בשל אהבתו אליה, המלך אדוארד השמיני ויתר על כתרו.

טראמפ נדמה כאיש שנה ראוי. לא מכוח המשרה, כמובן, לזה יצטרך לחכות עד שימלא את המשרה, בהצלחה מרשימה או ככישלון מהדהד. קשה להאמין שנשיא כמותו יהיה סתם משהו באמצע. אבל בינתיים הוא איש השנה מכוחה של אישיות צבעונית, ומכוחו של מעשה בלתי צפוי.

טראמפ טלטל בעוצמה את הזירה הפוליטית האמריקאית. הוא כבר טלטל בעוצמה את הזירה הפוליטית העולמית המביטה בו בהשתאות ובחרדה. הוא כבר הפתיע מומחים ופרשנים. הוא כבר שינה את השיח הציבורי - לא בהכרח לטובה, אבל גם לא רק לרעה. טראמפ מאתגר אמיתות שגורות, בוחן גבולות, מסרב להשלים עם סטטוס קוו נושן. בדומה לאובמה, הביא לשינוי בעצם היבחרו. הוא לא עוד נשיא שנבחר, כדרך שנשיאים נבחרים פעם בארבע שנים, כמו קרטר או בוש. הוא סמל למשהו חדש שקורה. סמלו של סדר חדש, או אולי אי–סדר יתאים יותר, שהשתלט על הזירה הפוליטית.

אנשי השנה מאכזבים את בוחריהם לא פעם. לא תהיה זו הפתעה מרעישה אם טראמפ יאכזב אותנו. בדומה לפרסי נובל לשלום - הפרס לאובמה ב–2009, על מה שקיוו שיעשה ולא עשה, או הפרס להנרי קיסינג׳ר ב–1973, על הסכם השלום בווייטנאם, שלא החזיק מעמד - גם הבחירה באנשי השנה משקפת חיפזון, משאלת לב, כמיהה לכותרת. יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת זכו בפרס נובל לשלום ב–1994, ושניים מהם - רבין וערפאת - חלקו גם את התואר אנשי השנה של ה"טיים" ב–1993, תחת הכותרת "עושי השלום" (השותפים היו דה קלרק ומנדלה מדרום אפריקה). אבל השלום עצמו עוד מתמהמה.

ווינסטון צ׳רצ׳יל נבחר פעמיים לאיש השנה של ה"טיים". בפעם הראשונה, ב–1940, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הופיע איורו במגבעת על כריכת המגזין. בפעם השנייה, בסוף שנת 1949, חשף האיור את פדחתו הקירחת.

הוא היה כבר לאחר שיאו, מנהיג בריטי באופוזיציה, שעוד נכונו לו הישגים (פרס נובל לשלום, ראש ממשלה לכהונה נוספת, ספרי ההיסטוריה שלו). מדוע זכה שוב בכבוד? לא כאיש השנה, אלא כאיש של "מחצית המאה" - כלומר האיש של המחצית הראשונה של המאה ה־20. שנים ספורות לאחר שתרם את תרומתו לניצחון במלחמת העולם השנייה, שנים ספורות לאחר שטבע את השימוש הפופולרי בביטוי "מסך הברזל" לתיאור הגוש הקומוניסטי שלאחר המלחמה, הבחירה בצ׳רצ׳יל נראתה טבעית. אלא ש־50 שנה לאחר מכן, כאשר ה"טיים" בחר את "איש המאה" שלו, צ׳רצ׳יל לא הגיע אפילו לחמישייה הפותחת. אלברט איינשטיין היה איש המאה, ואחריו באו פרנקלין רוזוולט, מהאטמה גנדי, מרטין לותר קינג ואדולף היטלר.

זה אירוע משונה: גם איינשטיין, גם רוזוולט וגם היטלר פעלו במחצית הראשונה של המאה. לכאורה, אפשר היה לבחור בהם כבר ב–1950. מדוע צ׳רצ׳יל נבחר אז - אבל לא נכלל אפילו בחמישייה הפותחת אחר כך? משום שפעם צ׳רצ׳יל נראה חשוב מהם, ו־50 שנה אחר כך נראה חשוב פחות מהם. לא צ׳רצ׳יל השתנה, העולם השתנה, ואיתו הפרספקטיבה המציבה מנהיגים או אישים דגולים אחרים על סולם של חשיבות.

עורך ה"טיים", וולטר אייזקסון, נימק זאת כך: בגישתו "לענייני פנים, לזכויות הפרט, לחירויות של נתינים קולוניאליים, צ׳רצ׳יל התגלה כפליט רומנטי מעידן אחר, שבסופו של דבר מצא את עצמו בצד הלא נכון של ההיסטוריה". אייזקסון קבע ש"אחת מהתמות המרכזיות של המאה הייתה הצלחתם של מי שהתנגדו לסמכות כדי לקדם זכויות אזרח, דה–קולוניזציה וסוף לדיכוי". צ׳רצ׳יל "התנגד לתנועת שוויון האישה, ולעוד מסעות צלב של זכויות אזרח". על כן ההיסטוריה - או לפחות ההיסטוריון אייזקסון - הדיחה אותו מראש רשימת האישים החשובים של המאה.

מאז נעשתה אמריקה באופן ברור ומובחן למעצמה עולמית, אי שם בתחילת המאה ה־20, בתקופת כהונתו של הנשיא תיאודור רוזוולט, כל נשיא אמריקאי משפיע בזמנו על אמריקה, וגם על שאר העולם. על כן, אין זה נדיר שגם מדינות שאינן אמריקה - כמו ישראל - מזהות במי שמכונה מנהיג העולם החופשי את איש השנה שלהן. הארי טרומן היה איש השנה של העולם ב–1945, כאשר השתמש בפצצת אטום כדי להכריע את מלחמת העולם השנייה. הוא היה שוב איש השנה, אבל אולי רק באמריקה, ב–1948, בזכות ניצחונו המפתיע בבחירות. הכרה בישראל בלבד, שמשמעותה פחותה בהרבה מכפי שנהוג לייחס לה כיום, לא הייתה מזכה אותו בתואר הזה.

ב–2008, כשהנשיא אובמה נבחר לתפקידו, חגגו קבוצות ברחבי העולם את מה שנדמה להם כתחילתו של עידן חדש. עידן של סובלנות, של מתינות, של אוניברסליות. היו ביניהם אמריקאים רבים, אך גם בני אומות אחרות. 86% מהגרמנים אהדו אותו, 84% מהצרפתים, 75% מהספרדים. גם לסינים היה ביטחון שאובמה "יעשה את הדבר הנכון" כאשר נבחר (62% - נתוני מכון פיו).

עם הזמן נשחק הביטחון הזה, אך בשנה האחרונה המריא בחזרה, אולי משנוכחו שהאלטרנטיבה פחות מתאימה להם. אובמה היה ראוי להיות איש השנה של העולם עם היבחרו - בזכות האהדה ובזכות הציפיות הגבוהות, וטראמפ ראוי להיות איש השנה של 2016 - בגלל הסיבות ההפוכות: יש לו בעולם רק מעט אוהדים, והציפיות מתחת לרצפה. רמת הביטחון ש"יעשה את הדבר הנכון במדיניות החוץ" עומדת על 6% בשוודיה, 9% בצרפת, 12% בבריטניה, 15% בפולין, 14% בהודו, 22% בסין - המדינה שנותנת לטראמפ את הציון הגבוה ביותר מבין אלה שנסקרו.

כך או כך, על שמו רשום כבר מונח חדש, שפירושו גמיש כמו גם הטון שהוא נאמר בו. יש "טראמפיזם" של כעס, בדגש חזק על הפ"א, כולל כמה טיפות של רוק. טראמ–פי–זם. יש גם טראמפיזם של פחד, שמסתנן בלי להבחין בין הפ"א ובין האיזם. טראמ–פיזם. כמו פאשיזם. ויש טראמפיזם של בוז. דגש על הטראמפ. טראמפ–יזם. טראמפ כמו טראש. הוא, וגם הבוחרים שלו. טראמפיזם הוא מונח שמשתמשים בו בעיקר יריביו הרבים של טראמפ. אוהדיו לא אומרים טראמפיזם. הם אומרים "ניצחנו", הם אומרים "אמריקה תחילה", הם אומרים "הראינו להם".

טראמפ הוא איש השנה, וטראמפיזם הוא האופנה של השנה. אראל מרגלית עושה טראמפיזם בתשדירים המגוחכים שלו. דוד ביטן עושה טראמפיזם בגסות המיותרת שלו. כולם טרמפיסטים על הרישיון להרוג במילים, שקיבל פתאום לגיטימציה. טראמפ, בניצחונו הבלתי סביר, נתן לו לגיטימציה. אם אפשר לדבר כך ולא לשלם מחיר, אם אפשר לדבר כך ולנצח, למה שמישהו בכלל ינסה להתאפק?

הנה, פני הדור כפני האיש עם הבלורית. לפני שמונה שנים היינו אובמה, על חסרונותיו ויתרונותיו, והיום אנחנו טראמפ. העיתון "פייננשל טיימס", שגם הוא בחר בטראמפ כאיש השנה שלו, הגדיר זאת כך: "ההתנקשות בארכידוכס פרדיננד ב–1914 לא גרמה למלחמת העולם הראשונה. היא התניעה אותה. מר טראמפ לא הפך את הדמוקרטיה האמריקאית ב–8 בנובמבר 2016. כבר שנים ארוכות היא לא מתפקדת. אין זה מקרה שניצחונו של מר טראמפ התרחש באותה שנה של ברקזיט, של הצבעת ה'לא' במשאל העם באיטליה, ושל התפרצויות פופוליסטיות אחרות ברחבי העולם המערבי".

ה"פייננשל טיימס" צודק: אין זה מקרה שאיש השנה שלנו הוא זה שאמר שגם אם יפתח באש בשדרה החמישית של ניו יורק הוא עדיין יהיה פופולרי. אין זה מקרה שאיש השנה שלנו לא התבייש להתגרות בשבוי מלחמה מצולק, לא היסס להשתלח במשפחת שכול אמריקאית. אין זה מקרה שאיש השנה שלנו יודע איך לתפוס נשים כמו שנעים לו, ויודע גם לדבר על הכיבושים האלה עם חבריו. קלינטון, עם הכחשותיו המשפטיות של שנות ה־90 (תלוי למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "סקס"), נראה כמו כלבלב נזוף ליד טראמפ. אם היו תופסים את טראמפ עם המתמחה שלו, אם היו מזהים את סימניו על שמלה, כחולה או אחרת, היה מן הסתם מחייך את חיוכו הגדול, ומניף את כפות ידיו בהבעה של "נו, שוב תפסתם אותי במשהו שאני יכול לעשות ואתם רק חולמים עליו".

50 שנה בדיוק חלפו מאז בחר ה"טיים" בדור שלם - ה"בייבי בומרס" - כ"איש השנה" שלו. 50 שנה, והתינוקות הם שוב אנשי השנה, או לפחות מי שבחרו באיש השנה.

תקופת הבייבי בום, שסימנה זינוק בשיעור הילודה באמריקה, וגם במדינות אחרות בעולם המערבי, החלה עם סופה של מלחמת העולם השנייה, ונמשכה, לפי הספירה המקובלת, קרוב ל־20 שנה. מכון המחקר פיו מגדיר את מי שנולד בין 1946 לבין 1964 כבייבי בומר. דור שגדל על תרבות של שפע. דור שגדל על טלוויזיה. דור שבניו ובנותיו הם כיום קצת מעל גיל 50 או קצת מתחת לגיל 70.

עד לפני שנה זו הייתה שכבת הגיל המובילה מספרית באמריקה, אך השנה ה"מילניאלס" - בני ה–18 עד 34 - עקפו אותם. יש באמריקה לא הרבה יותר מ־75 מיליון מילניאלס, יש בה לא הרבה פחות מ–75 מיליון בומרס. פער קטן, שילך ויתרחב כמובן עם השנים. אלא שבינתיים הבומרס שוב ניצחו במערכת בחירות: הילרי קלינטון ניצחה בקרב על המילניאלס, אבל ניצחון לא משכנע מספיק כדי להתגבר על הפער לטובתו של טראמפ בקרב דור הבייבי בומרס, שגם הוא וגם קלינטון נמצאים בשוליו.

זה דור שתמיד הואשם בנרקיסיזם - תכונה שמחברת את הנשיא לעתיד טראמפ לנשיא לשעבר קלינטון. בלעג כינו אותו "דור האני". וטראמפ, אחרי הנשיא קלינטון והנשיא בוש, הוא נציגו השלישי ומן הסתם האחרון בשלטון. אובמה, שמכהן כעת, לפני טראמפ, אומנם שייך גם הוא, פורמלית, לשולי דור הבייבי בומרס - אך רוב הפרשנים זיהו את אובמה כנשיא הראשון של הדור שאחרי טראמפ - דור האיקס.

ולא רק הפרשנים, נדמה שגם אובמה עצמו הרגיש כך. בספרו "התעוזה שבתקווה" נתן הנשיא ביטוי להשתייכות הדורית הזאת כאשר כתב כך על הזירה הפוליטית: "בבחירות של 2000 ושל 2004 הרגשתי לפעמים כאילו אני צופה בפסיכודרמה של דור הבייבי בומרס - מעשייה ששורשיה בטינות נושנות ובקנוניות נקמה שטופחו בכמה קולג׳ים לפני שנים רבות - המשוחקת על הבמה הלאומית". כלומר, אני אובמה - בן הדור החדש - לא עוסק בשטויות הילדותיות של הדור הקודם. אני אשים לזה סוף. ואכן שם לזה סוף. עד שבא טראמפ.

הוא חשב שמגיע לו להיות איש השנה כבר בשנה שעברה, בזכות הנסיקה המדהימה שלו לצמרת. וכאשר המגזין "טיים" בחר באנגלה מרקל כאשת השנה של 2015, טראמפ הגיב בטראמפיזם אופייני: "הם היו צריכים לבחור בי ולא באישה שהורסת את גרמניה". השנה היה שמח יותר: "זה כבוד גדול", אמר, "כבוד גדול מאוד מאוד".

ייתכן כי הגזים. איש השנה, של "טיים", וגם של כל עיתון או גוף אחר, הוא מי שהשפיע על העולם לטובה או לרעה. נכון שטראמפ הוא איש השנה כמו שהיה דווייט אייזנהאואר (פעמיים, אחת כגנרל, אחת כנשיא) או ריצ׳רד ניקסון (פעם לבד, פעם עם קיסינג׳ר). אבל הוא איש השנה גם כמו שהיו אדולף היטלר, ב-1938 (מדהים, אבל רק פעם אחת), יוסף סטאלין (בשנה שאחרי היטלר, ושוב ב–1942), או האייתוללה חומייני, ב–1979.

באמצע חודש יוני של שנת 2015 הכריז דונלד ג׳יי טראמפ על מועמדותו לנשיאות. שתי המילים הראשונות של נאומו היו צריכות ללמד על המשכו, רק שאיש לא יכול היה לשער אז כיצד ימשיך. איש לא יכול היה לשער אז שבתוך כשנה וחצי טראמפ יהיה איש השנה, ובתוך כשנה וחצי ועוד כמה שבועות יהיה נשיא ארצות הברית של אמריקה.

"וואו".

"או–אה".

כן, כך זה התחיל. והמילים שאחר כך: "איזו קבוצה של אנשים. אלפים".

ובפסקה הבאה, טראמפ כבר דיבר על מתחריו: "אני יכול לומר לכם, חלק מהמועמדים, הם נכנסו פנימה. הם לא ידעו שהמזגן לא עובד. הם הזיעו כמו כלבים".

ושתי פסקאות אחר כך הגיע לעיקר: "המדינה שלנו בצרות אמיתיות. אין לנו יותר ניצחונות. פעם היינו רגילים לניצחונות, אבל כבר אין לנו אותם. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה מישהו ראה אותנו מביסים, לדוגמה, את סין בעסקת סחר? הם הורגים אותנו. אני מביס את סין כל הזמן. כל הזמן".

והנה סוף הנאום ההוא. סופו של נאום שכולו התחלה. הנה מה שהבטיח איש השנה של 2016 להגשים בשנה הבאה, הנה מה שיצטרך לעשות כדי להיות שוב לאיש השנה: "מצער שהחלום האמריקאי מת. אך אם אבחר לנשיא אחזיר אותו גדול יותר, טוב יותר, חזק יותר מכפי שהיה אי פעם בעבר, ושוב נעשה את אמריקה גדולה".