1. עקב בצד אגודל: את ראש הממשלה בנימין נתניהוהיה צריך לזמן לחקירה לפני חודשים ארוכים. זה היה קורה, לו היה מדובר במישהו אחר: אזרח מן השורה, שר בממשלה, חבר כנסת, ראש עיר. אל מול החומרים שהצטברו, כל אחד אחר היה נחקר באזהרה, למעט בנימין נתניהו. "אם הוא היה ראש עיר, הוא היה נעצר", אמרו במשטרה.
אבל נתניהו הוא לא ראש עיר, אלא ראש מדינה, והיועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בנה לעצמו מערכת כללים שבה כולם שווים, חוץ מאדם אחד (ורעייתו). העובדה שהאיש השווה יותר הוא גם האיש שמינה את מנדלבליט לתפקיד מזכיר הממשלה, שתחתיו עבד שנים, היא צירוף מקרים נדיר. מנדלבליט החליט לאשר למשטרה לחקור את נתניהו רק עכשיו. גם זה, די בקושי. הוא יקבע את העיתוי, הוא יעבור על השאלות, הוא יפקח מקרוב. ממש כמו שקודמו אילץ, בזמנו, את החוקרים לרקוד לפי חלילה של שרה נתניהו, עיכב את זימונה לחקירה עד הרגע האחרון ממש (ערב עזיבתו את התפקיד) וכשנחקרה סוף סוף, בשעות נוחות ומבלי להיכנס ללילה, כמקובל, דרש היועץ לאשר כל שאלה ומנע מהחוקרים עצמאות מתבקשת.
סנגוריו של מנדלבליט אומרים שהיועץ בונה את התיק לאט והולך רק על בטוח. בהתחשב באווירה הציבורית, ביצרים החשופים ובנסיבות, מעדיף מנדלבליט לרקום את התחרה המסובכת הזו עקב בצד אגודל. על פי הגרסה הזו, התיק שנבנה נגד נתניהו מוצק וההתנהלות של מנדלבליט עד עכשיו תסייע לו להדוף את גל הביקורת והשיימינג שיוטח נגדו אם וכאשר יתברר שנתניהו אכן מסובך קשות.
כרגע, הבעיה של נתניהו אינה מנדלבליט, אלא הדרג החוקר. קציני המשטרה העוסקים במלאכה, הנמשכת כבר קרוב לשנה, נחשפים להררי חומר והם הבינו די מהר את הפרינציפ. נכון לעכשיו, רוב החוקרים סבורים שהתנהלותה של משפחת נתניהו לאורך השנים נגועה בפלילים. יש הבדל בין חוקרים שמנהלים חקירה באדישות ושוויון נפש, גוררים רגליים ומאבדים עניין, לבין חוקרים שנחשפו להתנהלות מושחתת לכאורה, שמבינים עם מי יש להם עסק ונחושים להוציא את האמת לאור, לשרת את האינטרס הציבורי ולבצע את תפקידם. בפעם האחרונה שזה קרה, לראש הממשלה קראו אהוד אולמרט.
חלק מהמידע שהגיע לידי החוקרים לא הבשיל לכדי ראיות ממשיות, ולא כי הוא לא היה נכון. קשה לפצח את המצודה שנבנתה בירושלים בידי בני הזוג. קשר השתיקה מכיל גם כמויות עצומות של פחד. אף אחד לא רוצה להסתבך עם החברים האלה. כך, למשל, אפשר לראות את סטיבן שנאייר, האיש שהיה מופקד על "ציר הכסף" בין רונלד לאודר לבנימין נתניהו במשך שנים, עומד ליד לאודר בפגישתו עם הנשיא הנבחר דונלד טראמפ השבוע, בניו יורק. המשטרה לא הצליחה לשים את ידה על שנאייר, שמחזיק לא מעט מפתחות הקשורים לקופסה השחורה הזו. הוא עזב את הארץ כשהחלו הדיבורים על חקירה. הוא יודע שייעצר לחקירה אם ישוב.
לאודר, שנחקר בעצמו במשרדי יחידת להב 433, לא התנדב לעזור לחוקרים. אין לו סיבה לעשות את זה. אף על פי שנזרק מחצרו של נתניהו ככלב מוכה רק כי אפשר לערוץ 10 לשדר את תחקיר "ביביטורס", לאודר לא יפליל ראש ממשלה מכהן. כדי שזה יקרה, צריך חקירה באזהרה. צריך ללכת לכל רוחב היריעה. צריך צווי עיכוב יציאה מהארץ. צריך לשים יד על טיפוסים כמו שנאייר לפני שהם מתעופפים מכאן. צריך שהמשטרה תעבוד כפי שהיא עבדה, בזמנו, בענייניו של אולמרט. נכון לעכשיו, זה לא המצב. הדיווח של ברוך קרא השבוע על כי היועץ החליט, סוף־סוף, לאשר למשטרה לחקור את נתניהו באזהרה, הוא סנונית ראשונה. מעט, ומאוחר. במשטרה מקווים שלא פספסו את הרכבת.
לזכותן של המשטרה והפרקליטות ייאמר ששתי הפרשיות שבהן התגבשו ראיות שחצו את הרף הגבוה מאוד של היועמ"ש בדרך לחקירה פלילית, לא דלפו לתקשורת. כל זה, בנוסף לפרשת הצוללות, שהופכת יותר להיות "פרשת ספינות המשמר", שלגביהן השאלה המסקרנת ביותר שעליה מנסים החוקרים לעלות היא מי נתן את ההוראה לבטל את המכרז הבינלאומי לאספקת ארבע ספינות משמר לחיל הים, ולהזמין אותן בתיסנקרופ ללא מכרז.
ל"מעריב" נודע כי היו כמה מספנות שהציעו הצעות מחיר זולות בהרבה מההצעה הגרמנית, גם בשקלול ההנחה שממשלת גרמניה מסדרת לנו במספנת תיסנקרופ. אחת המספנות הללו היא מספנה קוריאנית, שהציעה מחיר נמוך משמעותית מהמחיר של הגרמנים, ובכל זאת ישראל ביטלה את המכרז והלכה עם תיסנקרופ, המיוצגת, כזכור, על ידי עו"ד דוד שמרון, שהפעיל לחץ על משרד הביטחון לביטולו של המכרז האמור.
2. המסלול הירוק
אבל נחזור להתנהלות משפחת נתניהו. אתמול פורסמו בערוץ 2 פרטים ראשונים על החשדות נגד ראש הממשלה ונאמר כי מדובר ב"טובות הנאה" שקיבל, לכאורה, מלפחות שני אנשי עסקים. למיטב ידיעתי, המשטרה בדקה את יחסיו של נתניהו עם לאודר, עם ארנו מימרן וגם עם ארנון מילצ'ן. אמריקאי, צרפתי וישראלי (מילצ'ן), זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל היא על חשבוננו. מילצ'ן הוא מיליארדר ישראלי שהפך למפיק־על בהוליווד ואחד הישראלים המצליחים ביותר בעולם. הוא מחובר לראשי השלטון בישראל שנות דור ונחשב לאחד המוציאים והמביאים המשפיעים ביותר בצמרת מאחורי הקלעים. עם נתניהו מנהל מילצ'ן רומן ארוך מאוד וסוער לא פחות. עכשיו, הרומן הזה מכיל גם כמה שוטרים.
דוגמה לעוד נושא הנבדק על ידי המשטרה, אחד מני רבים מאוד, הוא מה שמכונה "תעשיית המתנות". לבני הזוג נתניהו חיבה עמוקה למתנות. החיבה הזו סיבכה אותם בזמנו ב"פרשת המתנות" שחשף העיתונאי מרדכי גילת. הפרשה הזו הסתיימה בהמלצה של המשטרה להעמיד אותם לדין, המלצה שאומצה על ידי פרקליטת המדינה. רק היועץ המשפטי הרחמן והרחום, אליקים רובינשטיין, החליט בסופו של דבר ולאחר התלבטות מייסרת לסגור את התיק, תוך מתיחת ביקורת חריפה על התנהלותם של בני הזוג. אחת הסיבות לסגירה הייתה העובדה שנתניהו הודח מראשות הממשלה שנה קודם ופרש מהחיים הפוליטיים. אין סיבה להמשיך את הרדיפה, חשב לעצמו רובינשטיין, הרי הציבור נפטר מעונשו של האיש. ובכן, הוא טעה.
חיבתם של בני הזוג למתנות לא חלפה עם השנים. להפך, היא הפכה לאהבה יוקדת. בנסיעותיהם לחו"ל נוהגים בני הזוג נתניהו לקבל מצעד מרשים של "חברים" הבאים לחלות את פני הזוג המלכותי בבית המלון, או באירועים שונים ומשונים אחרים. במהלך השנים השתרש נוהג שלפיו המבקרים מביאים איתם תשורה. לא מדובר במשהו סמלי, אלא במתנות משמעותיות, לפעמים גם יקרות ערך. בדרך כלל יש מי שיגיד לחברים, מבעוד מועד, שהמשפחה חוגגת משהו. יומולדת לביבי, או לשרה, או ליאיר, או יום נישואים. תמיד יימצא תאריך ייחוס קרוב כלשהו שיכשיר את העלייה לרגל עם המתנות. תיבות סיגרים, חולצות מותגים יקרות, בשמים, לפעמים תכשיטים.
מזוודותיהם של בני הזוג לא עוברות בידוק כלשהו ביציאה ובכניסה ארצה. אין מכס. מסלול ירוק־ירוק, בכלוב מיוחד (מדובר במספר גדול מאוד של מזוודות שהגברת גוררת איתה הלוך וחזור), שנרתם לרכב של משרד ראש הממשלה ומוסע בחזרה לירושלים. בניגוד למתנות הרשמיות, המוענקות על ידי מנהיגים ומדינות, במקרה הזה מדובר במתנות פרטיות שאינן מצריכות דיווח או העברה לידי המדינה. חוץ ממכס, כמובן.
השאלה שנבדקה על ידי המשטרה היא: האם נותני המתנות הללו, או חלקם, קיבלו משהו בתמורה? האם יש להם עסקים בישראל? אגב, המתנות ניתנות גם בארץ. גם כאן, יש למשפחה "ספקים" קבועים של סיגרים, אלכוהול ושאר מוצרי מותרות מסוגים שונים. גם כאן, בודקת המשטרה תמורה. ועוד משהו: על הגב של כלוב המזוודות של בני הזוג נתניהו, שגשגה תעשייה צדדית. יש עוד מזוודות שהיו יוצאות דרכו מנמל התעופה, ללא בדיקת מכס, באותו כלוב ממש. המשטרה בדקה אם היו כאלה שניצלו את העובדה הזו לצורכיהם.
מה שהמשטרה לא יכולה לבדוק, הוא הפיכתה של ישראל למדינה משפחתית, במובן הרע של המושג. ככל שהוא מאריך שנים בשלטון, כך הולך בנימין נתניהו ומשתכנע שמטרתה האמיתית של הציונות היא להיטיב עמו ועם משפחתו, בתמורה לעובדה שהוא מקריב את עצמו כמעט בהתנדבות למעננו.
כך, למשל, חוק הירושה. זוכרים את החוק הזה? יוזמה של משה כחלון מהתקציב הקודם, שמטרתה להכניס כסף לאוצר המדינה ולתקן במשהו את הפערים ואי־השוויון בחברה הישראלית. ובכן, איפה החוק הזה? נעלם. נגנז. עו"ד דוד שמרון היה זה שהרים טלפונים לכחלון ודרש/ביקש ממנו לרדת מהחוק. אחר כך, בישיבה של בכירי האוצר עם נתניהו, דפק ראש הממשלה בידו על השולחן כמה פעמים, כדי להבהיר שהחוק הזה לא יקום ולא יהיה. ואכן, לא קם ולא היה. כשחזרה טיוטת חוק ההסדרים הקודם ממשרד ראש הממשלה, חוק הירושה לא היה בה. עקבותיו נעלמו עד עצם היום הזה. העובדה שגם משפחת נתניהו נכללת בקהל היעד של המס הזה, אם וכאשר, היא כמובן צירוף מקרים נדיר.
אבל יש מקרים רבים נוספים: השבוע התפרסם מכתבו של מנכ"ל משרד התקשורת לבזק, שבו הוא מאשר לחברה לבטל את ההפרדה המבנית בינה לבין יס, מה ששווה לחברה מאות מיליוני שקלים (וכבר הטיס את המניה למעלה). מי שיבדוק במקביל מה קורה ב"וואלה", האתר השייך לאותם בעלים, יבין מה קורה כאן. החופש העיתונאי באתר הזה הולך ומצטמצם, לפי עדויות כמה מהעיתונאים המועסקים בו. ראוי גם לבדוק את הסיבות האמיתיות לעזיבתו של הכתב המדיני המוערך אמיר תיבון (שאמר לי השבוע שעזב כי קיבל הצעה טובה יותר מ"הארץ").
תוסיפו לזה את המעצר ומכות הרצח שחטף מני נפתלי משוטרי משטרת פתח תקווה, בעת הפגנה (ברשיון) שהוביל נגד היועץ המשפטי לממשלה ליד ביתו. עדי ראייה למחזה מדווחים על התקף אכזריות משטרתי נטול סיבה הגיונית כלשהי. נפתלי דורש זה זמן מה מהיועץ לפתוח בחקירה נגד ראש הממשלה. ותוסיפו את המאמצים הנמשכים לסגירת תאגיד השידור הציבורי, דקה אחרי שנפתח, רק כי לביבי או למי מבאי ביתו נדמה שיש שם יותר מדי עיתונאים התומכים בנפתלי בנט.
ותוסיפו לזה את פיטוריו הצפויים של האחראי על המשמעת בנציבות שירות המדינה, עו"ד אסף רוזנברג, שחטאיו מתמקדים בכך שהוא ממרר את חייהם של המינויים הלא ראויים בלשכת נתניהו (עוד נחזור לזה). והרשימה עוד ארוכה ומתישה, אין לה סוף, ולמרבה הצער אין גם מי שישים לה סוף, בעידן שבו היועץ המשפטי מפחד מהצל של עצמו ומפכ"ל המשטרה מתמקד ב"מבצע אבטחת המשיח", לכשיבוא.
3. תור המבול
את העצבים הוצאנו השבוע על האו"ם (ביום שישי שעבר) ועל ג'ון קרי (יום רביעי השבוע). ככל שהיא מקצינה, מתחרדת ומתרדדת, כך הופכת ישראל למדינה שמספרת לעצמה סיפורים ואגדות נטולי קשר למציאות.
אז מילה על האו"ם: אני חסיד קטן מאוד של הארגון המסורבל והאטום הזה, אבל בלי או"ם לא הייתה לנו מדינה. נקודה. החלטת עצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר היא שהביאה להקמתה של מדינת היהודים. זו עובדה היסטורית. אבותינו ישבו כאן וכססו ציפורניים עד שההצעה עברה ברוב הנדרש ואפשרה לבן־גוריון להכריז על הקמת המדינה. ההחלטה ההיא משמשת, עד היום, כבסיס החוקתי, המשפטי, הבינלאומי והמוסרי לקיומה של מדינת ישראל. אז בבואנו להפוך את הארגון הזה לגלגול המודרני של ממשלת גרמניה הנאצית, אסור שנשכח את זה.
לא האו"ם הצביע ביום שישי שעבר על הצעת ההחלטה בעניין ההתנחלויות. הצביעו מדינות החברות בו. הצביעה בריטניה, אחת הידידות הגדולות ביותר של ישראל בעולם. הצביעה גם צרפת. וסין. ורוסיה, אותה רוסיה שנתניהו מרקד לפי חלילה ואפילו מורה לישראל להיעדר מהצבעה על הפשעים המחרידים המתבצעים בסוריה, רק כי פוטין רוצה. איפה המעשיות של נתניהו על "ריסוקו של הרוב האוטומטי נגד ישראל באו"ם"? הוא הבטיח את זה לקהל שומעיו במסע ההופעות שערך בקיץ במערכות התקשורת השונות. "נפרוץ לאפריקה", הוא סיפר, "ולאסיה", הוא הוסיף, ולאן לא.
הוא שכח לציין שעם כל הפריצות והאופנסיבות הללו, דבר אחד לא ישתנה: העולם ימשיך להתנגד להתנחלויות. באותה הצבעה במועצת הביטחון, היחידים שלא הרימו יד בעד, היו האמריקאים. הם נמנעו, ולא הטילו וטו. זה לא מנע מנתניהו להסתער עליהם בחרון. הוא משוכנע שאמריקה בעצם עובדת אצלו, ואם הוא החליט לקחת מדינה שלמה כבת ערובה של 40 משפחות בעמונה, הממשל האמריקאי צריך להגיד אמן ולהצדיע. הבעיה היא, שיחד איתו משתכנעים בזה גם לא מעטים בציבור הישראלי.
ובכן, זה לא עובד ככה. ג'ון קרי הוא אחד מידידי ישראל החשובים והוותיקים בסנאט האמריקאי מאז ומעולם. מאז שנבחר לכהן כסנאטור, הרקורד של קרי מושלם בכל הקשור לישראל. מי שגמר עליו את ההלל בנושא הזה פעמים אין ספור הוא ידידו הקרוב, בנימין נתניהו. בין השניים קשרים אמיצים רבי שנים שנבעו מאותה תמיכה בלתי מסויגת, נלהבת ואמיתית של קרי במדינה היהודית. הוא דיבר על אהבתו לישראל בפתח נאומו השבוע במחלקת המדינה בוושינגטון. כל זה לא מנע מנתניהו, ואחריו גם שאר צרחני הימין ומטורלליו, להפוך את קרי להמן הרשע 2016.
קרי מתנגד למדיניות ישראל רק בדבר אחד: בנושא ההתנחלויות. כמוהו, שאר העולם. יכול להיות שדונלד טראמפ ישנה את מדיניות ארה"ב בכל הקשור להתנחלויות שינוי היסטורי. נחכה ונראה. גם אם זה יקרה, קשה להאמין ששאר העולם יתיישר לפי טראמפ. ההחלטה במועצת הביטחון אינה כוללת, בשלב הזה, סנקציות או ענישה נגד ישראל, אבל היא החלטה היסטורית שמתחה מחדש את הקו הירוק והפכה את כל מה שנמצא מעברו השני, ללא חוקי. כולל שכונות בירושלים, מעלה אדומים ומקומות רבים נוספים שנמצאים בקונצנזוס.
האשמה על ההתפתחות הזו רובצת, בלעדית, על כתפיו של בנימין נתניהו. במקום להבין את זה, מתנפלים אנשי הימין על ממשל אובמה. הם צריכים להודות לאלוהים הטוב שאובמה נזכר לעשות משהו רק עכשיו.
מי ששבר את הכלים ושינה את הכללים, זו ישראל. לא ארה"ב. כל עוד היה תהליך מדיני, או לפחות דיבור על תהליך מדיני, הקפידו האמריקאים להמשיך להגן עלינו בגופם. קיבלנו את מכתבי הנשיא בוש ב־2004 (הכרה בגושי ההתיישבות) וקיבלנו גם מאובמה, בקולו, את ההכרה הזו בנאומיו המכוננים באשר לפתרון המדיני הרצוי. העולם נתן לנו מרווח נשימה, לא העיקו עלינו יותר מדי והמשיכו להאמין לישראל שהיא לא עושה שום דבר בלתי הפיך, שיהפוך את פתרון שתי המדינות לבלתי אפשרי. כל זה היה טוב ויפה, עד שנתניהו הקים את הקואליציה הקיצונית הנוכחית, והפך לנפתלי בנט על סטרואידים.
כשהאמריקאים מקבלים את חוק ההסדרה בין העיניים, כשכמעט כל שרי הממשלה מדברים בגלוי וברהב על מות פתרון שתי המדינות, כשהטון שמכתיבים בנט, שקד וסמוטריץ' משתלט על השיח כולו, כשנתניהו מזהיר בקבינט שחוק ההסדרה "ייקח אותנו להאג" ואחר כך נחפז להצביע בעדו כדי לא להפסיק כמה קולות באיתמר ז' לבנט, האמריקאים מבינים שמה שמרטיב אותם זה לא גשם. נתניהו הוא שהפקיר את אריאל וגוש עציון ומעלה אדומים ושאר הגושים, ברגע שהפך את המאחזים הלא חוקיים לחזות הכל ונתן יד לחוק ההסדרה. באותו רגע, נגזר גורלו של המפעל כולו לפשיטת רגל. זכותו של הימין להאמין שטראמפ יבוא עם שרביט קסמים וישנה את כל זה. בינתיים, זכותו של הממשל היוצא לפעול על פי צו מצפונו וערכיו.
הפרמטרים לשלום של קרי אינם רלוונטיים. שר החוץ האמריקאי עשה לא מעט שגיאות במהלך הקדנציה. שלא לדבר על הבוס שלו, ברק אובמה. אני מאלה שסבורים שאין כרגע עם מי ועל מה לדבר באשר להסדר קבע. כל מה שצריך, זה להיות מנהיג אחראי. לשמר את האופציה לפתרון שתי מדינות. לא להקצין אל הנקודה הימנית ביותר שעל המפה. להקפיא את הבנייה מעבר לגדר ההפרדה. לשמור על הקונצנזוס ועל תמיכה בינלאומית רחבה. נתניהו יודע מצוין את כל זה. ואף על פי שהוא יודע, הוא פעל הפוך. למה? כי בנט. האשמה רובצת כולה על ראש הממשלה.
כמה הזהירו אותו לא לנסוע לאותו נאום אסוני בקונגרס, שנרקם מאחורי גבו של הממשל. כמה הסבירו לו שהוא מייצר חשבון דמים עם אובמה. שהוא פוגע בתמיכה הדו־מפלגתית בישראל. שהוא מתערב בפוליטיקה אמריקאית פנימית באופן חסר תקדים. והכי חשוב, שלנאום שלו אין שום סיכוי לבלום את הסכם הגרעין בקונגרס. אפס אחוז סיכוי, זה מה שהסבירו לנתניהו. אבל הוא התעקש. הוא ירק על הנשיא לאור היום, אצלו בסלון. מה שהוא רצה, זה לנצח את הבחירות בארץ, ואחריו המבול. ובכן, הוא ניצח בבחירות בארץ, אבל כשהגיע תור המבול, הוא מתעטף בגלימת הקורבן, מאשים את שאר העולם באנטישמיות ויוצא לג'יהאד קדוש ומגוחך, שאין מאחוריו דבר.
4. ההימור של גבאי
המהלך של השר לשעבר אבי גבאי, שהצטרף אתמול למפלגת העבודה, מתוך כל המפלגות שבעולם, הוא מהלך אמיץ וראוי של אדם ערכי ומרשים. הראיון של גבאי ל"עובדה" השבוע היה עוצמתי, בעיקר הקטע שבו הוא מדבר על העובדה שאין אף מועמד שאינו אשכנזי לראשות הממשלה. גבאי, שנולד במעברה בירושלים למשפחה מרובת ילדים וטיפס בכוחות עצמו לצמרת, הוא סיפור הצלחה ישראלי מחמם לב. פוליטיקאי, הוא לא. יש בו תמימות מסוימת, אבל הוא גם לא פראייר. דעתו על בנימין נתניהו רעה מדעתי, ועם משה כחלון, השותף לדרך לשעבר בכולנו, הוא לא החליף מילה מאז פרש מהממשלה.
גבאי עשה סיבוב ארוך ויסודי על המפה הפוליטית לפני שהחליט להתפקד לעבודה. הוא ישב עם גבי אשכנזי לא מעט פעמים, הוא ישב עם כל שאר השחקנים, כולל מפתיעים. השבוע הוא ישב גם עם סתיו שפיר לשיחה ארוכה מאוד ומרתקת. בסוף הוא בחר בדרך הקשה. הוא לא יצנח למקום טוב בצמרת מפלגת כוכבים, אלא יתחיל מלמטה. אין מקום שהוא יותר למטה ממפלגת העבודה של ירכתי 2016.
"אני מאמין בארגונים ותיקים, עם מסורת", אמר לי גבאי בשיחה שקיימנו אתמול, "חוץ מזה שאלה הדעות שלי. אני רביניסט. ביטחוניסט. מאמין בדרכה של העבודה ההיסטורית. חוץ מזה, שאני מאמין שאת ביבי תחליף רק העבודה". ויש עוד משהו. אחרי שפרש מכולנו נשבע גבאי שהוא, עם מפלגות טוטליטריות, שבהן ההחלטות מתקבלות על ידי שליט יחיד, הוא גמר. "אני כבר לא ילד, זה לא מתאים לי יותר", אמר. שאלתי אותו אם הוא מתכוון ללכת עד הסוף ולרוץ לראשות מפלגת העבודה. "אמרתי להרצוג", אמר לי, "שאני כרגע לא שם. בעתיד, אני לא פוסל את האפשרות".
האם הוא משויך למחנה מסוים בעבודה? השבוע נצפה יושב גם עם שלי יחימוביץ' לשיחה ארוכה. "לא", אמר גבאי, "יכולתי להצטרף לכל אחד מהכוחות הקיימים, כולם הציעו לי, אבל אני מעדיף לבנות לעצמי כוח פוליטי. אני מכיר את השטח ולא נבהל. עשיתי את החריש הזה בכולנו. אני אסתובב בארץ ואפקוד אנשים ואייצר לעצמי בסיס פוליטי". אתה קצת תמים, אמרתי לו. "הגעתי מספיק רחוק בחיים כדי שתדע שאני לא", ענה. בשורה התחתונה, הוא צודק. גבאי היה יו"ר בזק, לקח הביתה קרוב ל־50 מיליון שקל, הוא עשה לביתו והוא מנסה עכשיו לעשות למדינתו. חבל שאין לנו רבים כמוהו.
5. הקורבן התורן
נציב שירות המדינה משה דיין זימן השבוע את עו"ד אסף רוזנברג לשימוע לפני פיטורים. רוזנברג הפך בשנים האחרונות לאימתם של כל סוררי שירות המדינה. הוא הממונה על המשמעת בשירות המדינה והעובדה שצבר לעצמו רשימה ארוכה של אויבים נזקפת לזכותו. זה התפקיד שלו. בין רוזנברג לנציב, משה דיין, הייתה מערכת יחסים עכורה. רוזנברג מעולם לא הסתיר את דעתו על הנציב. בשיחות פנימיות הוא מדבר על חולשתו של הנציב, רפיסותו, העובדה שמעולם לא קיבל החלטה קשה, שהעדיף להשאיר לו (לרוזנברג) את כל הפעולות הבעייתיות, את התנהלותו הבעייתית (רוזנברג השתמש במילים קשות מאלה).
דווקא עכשיו, חודשים ספורים לפני שהנציב מסיים את הקדנציה החיוורת מאוד שלו, הוא מחליט פתאום, מעכשיו לעכשיו, לפטר את רוזנברג. התירוץ הרשמי הוא קשר אישי שמתנהל בין רוזנברג לבין אחת העובדות הכפופות לו. העניין הוא שרוזנברג והעובדת הם שדיווחו ביוזמתם ובזמן אמיתי על הקשר. סוכם שיימצא למי מהם תפקיד חלופי במקום אחר. תפקיד כזה לא נמצא. המאמץ לפטר אותו כאן ועכשיו, רגע לפני שהנציב עוזב את תפקידו, מחייב הרמת גבה, וגם הרמת מסך. מי שיפשפש, יגלה שרוזנברג הכביד את עולו על לשכת ראש הממשלה, לא אישר רבים מהמינויים שניסו לבצע שם ומירר את חייהם של אחרים.
בשתי נקודות לפחות הוא נגע באש בידיו החשופות: כשפעל לסילוקו של נתן אשל, חביבה של רעיית ראש הממשלה, מהשירות הציבורי (גם זה, אחרי הנחת סלב ענקית שאשל קיבל מהמדינה), וכשניסה למנוע את מינויה של רבקה פאלוך לתפקיד בכיר בלשכה בשבועות האחרונים. גם פאלוך היא אחת המקורבות היקרות ביותר ללבה של הגברת. אז פאלוך מונתה, על אפו ועל חמתו של רוזנברג, ועכשיו מפטרים אותו. זה מחזיר אותנו לפרק על המדינה המשפחתית מלמעלה. איפה שומרי הסף? מה קרה לרגולטורים? איך יכול להיות שכל זה קורה ואין פוצה פה ומצפצף?
לפני כמה שבועות תוארה כאן ההתקפה הגסה והקולנית של הגברת נתניהו על היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע, במהלך מסיבת יום ההולדת של נתניהו במשרד. האם מישהו נקט אמצעים כלשהם בעקבות האירוע הקשה הזה? האם מישהו שם נפשו בכפו להעיר לגברת או לדרוש ממנה להפסיק לנהוג כך בעובדי מדינה או, חס ושלום, לדרוש ממנה התנצלות?
אני אפילו לא טורח לשגר שאילתות בעניין הזה למשרד המשפטים או לנציבות שירות המדינה. מה שכן, אני נזכר שאותו עו"ד רוזנברג שיגר לאחרונה (זה פורסם כאן) מכתב בתפוצה נרחבת ובו ציטוטים מפסק הדין של השופטת דיתה פרוז'ינין בעניין התביעות של מני נפתלי וגיא אליהו, ורענן את הנהלים הקשורים בהתעמרות בעובדי ציבור. אז תגידו יפה שלום לרוזנברג. כך מתנהלים הדברים אצלנו.