בעוד יומיים תקריא אל"מ מאיה הלר, נשיאת בית הדין הצבאי מרכז, את פסק דינו של אלאור אזריה, המכונה החייל היורה. הכינוי שלו אינו מקרי. העובדה שהוא ירה היא היחידה המוסכמת על כלל הציבור הישראלי בפרשה, שהפכה להיות אחת מהשנויות במחלוקת והסוערות שידעה החברה הישראלית בשנה החולפת. בישראל המצויה בתחילתה של 2017 מה הפך פרשה זו למה שהיא?
העניין האלמנטרי הוא נוכחותן המסיבית של המצלמות בחיינו. לאן שלא נפנה, מישהו בוודאי כבר הספיק לצלם אותנו. כמעט כל רגע בחיינו הפרטיים והציבוריים מתועד איפה־שהוא. תמו ימי חוסר הראיות. נוכחות המצלמות הולכת יד ביד עם נוכחותן של הרשתות החברתיות, המאפשרות לכולנו לא רק להתוודע אל שלל צילומים, אלא גם להפוך לפרשנים לגיטימיים. כל פרשנות הופכת שוות ערך. האמת שבה היא בעיני המתבונן, וגובה הרייטינג שלה הוא תלוי טעם אישי. עם זאת, יהיה זה טרחני וגם מוטעה להאשים את הטכנולוגיה בפרשה. הטכנולוגיה היא אמצעי המאפשר להדהד ולהפיץ את הקולות, היצרים, הנטיות והמחשבות הרוחשים במעמקי החברה ביחס לאירועים שונים המתרחשים בה.
מה שהפך את פרשת החייל היורה לפרשה סוערת מצוי עמוק בתודעה החברתית־מוסרית שלנו, שעברה שינוי שורשי. ישראל 2017 היא ישראל המציינת 50 שנות כיבוש על עם אחר. 50 שנה של מעורבות חיילים בחיי אזרחים, 50 שנה של שלילת זכויות אזרחיות וזכויות פרט אלמנטריות, 50 שנה של הפקעת אדמות, עקירת מטעים ופיקוח צבאי. זה לא שבמהלך 50 השנה לא התרחשו מקרים כמו המקרה של החייל היורה. סביר להניח שהתרחשו ואולי אף טויחו.
אלא שבתום יובל לכיבוש, חלקים נרחבים בחברה הישראלית כלל אינם בטוחים שהמקרה של החייל היורה אינו בלתי מוסרי ומתעלמים מהערעור על הסמכות הפיקודית. החברה הישראלית נכבשה מבפנים בידי חצי הרעל של הכיבוש החיצוני. לאנשים רבים בקרבה קל כיום הרבה יותר לאמץ נקודת מבט חומלת על החייל "של כולנו" ולהתחבר ליצר הנקם הקדמוני שבמעשהו מאשר
לחשוב על רגעי חייו האחרונים של המפגע המנוטרל שנורה בראשו. כי ב־50 שנה של כיבוש הרגשות מתקהים, הלב הופך קשה ונקודת המבט ההומניסטית אינה מסוגלת לעבור את חומות הבטון של הדימוי המפלצתי שנוצר לפלסטינים בעיני הישראלים. נכון הוא שב־20 השנים האחרונות מאות ישראלים קיפחו את חייהם בטרור הפלסטיני הרצחני. אבל אם לאורך השנים המדממות ישראל הצליחה לשמור על אתוס טוהר הנשק, הרי שהיום האתוס הזה נשחק.
שחיקתו של האתוס חלה בד בבד עם הירידה בתמיכה בפתרון שתי המדינות. רעיון סיפוח שטחי סי, 60% משטחי יהודה ושומרון, מחלחל ומוצג בשיח הציבורי יותר ויותר כלגיטימי. אפילו אנשי שמאל כא"ב יהושע בייאושם מתחילים לאמצו. פסק הדין שיינתן מחרתיים והתגובות הפוליטיות והציבוריות אליו יהיו עדות למידת עומקו של הפצע הערכי בדמוקרטיה הישראלית ולמידת היכולת שלנו לרפאו. על פי סקר שפורסם ביום שישי האחרון ברשת ב’, 61% מאזרחי ישראל עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות. עוד לא אבדה תקוותנו.