אם לשפוט לפי התנהלות התקשורת ותגובות הפוליטיקאים, משפטו של אלאור אזריה הוא אירוע קוסמי השווה בחשיבותו לישראל ולעם היהודי רק למשפט דרייפוס או למשפט אייכמן. זה לא היה צריך להיות כך. מדובר בסמל שהרג בדם קר מחבל שכבר לא היווה סכנה לסביבתו והוא עשה זאת רק בגלל יצר נקמה אשר פעם בו, כפי שקבע בהכרעתו בית הדין הצבאי. ברוב המצבים בחיים ברור לבני האדם מה מוסרי ומה שפל, מה מותר לעשות ומה אסור. אסור לרצוח שבויים שנכנעו. אסור להרוג מחבלים שנוטרלו. יש להישמע לפקודות המפקדים ולקיים את הוראות הפתיחה באש.
אלאור אזריה נכשל בקטע האנושי הפשוט הזה. כמה אירוני שהימין הפך אותו לגיבור, ושכח גיבור אמיתי - רס"ן חגי בן ארי ז"ל ממגלן ומסיירת צנחנים, שנפטר הלילה מפצעיו לאחר שנפגע במבצע צוק איתן. תומכיו בימין של אזריה ניסו למנף את סיפורו לקידום המטרות שלהם. הפוליטיקאים עשו וממשיכים לעשות הון פוליטי. הם ואחרים מנסים להכתיב לצה"ל נורמות התנהגות שמאפיינות משטרים אפלים, חונטות צבאיות, כנופיות מוות וארגוני פשע.
למרבה המזל, הם נבלמו בידי הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, הפקוד העליון של צה"ל ובידי מערכת המשפט הצבאית, שסירבה להיכנע ללחץ פוליטי, למרבה הצער של שרים בממשלה שאיבדו את הבושה ואת המחויבות וההתנהלות הנדרשות בתפקידם. מפקדיו הבכירים של הצבא, כמו גם מערכת המשפט שלו, עדיין חרדים לדימויו, לערכיו, לנורמות ההתנהלות שלו ורואים את עצמם (עדיין) משתייכים לאותן חברות מערביות שמאמינות במילים כמו מוסר ומצפון ושלטון החוק.
אבל המערכה הזו לא הסתיימה. לא רק משום שטרם נגזר עונשו של אזריה (אם כי העונש שייגזר עליו הוא פחות חשוב מפסק הדין הערכי שניתן). ולא רק משום ששמורה למורשע בהריגה הזכות לערער ואולי אף הזכות לחנינה. כבר היו דברים מעולם ואף מרחיקי לכת מהמקרה שלו. אנשי השב"כ שהיו מעורבים ברצח שני מחבלים שנלכדו בחיים בקו 300 ב־1985 קיבלו חנינה מראש מנשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, עוד לפני שהועמדו לדין.
המערכה לא הסתיימה משום שהרוחות הרעות המנשבות בחלקים של החברה בישראל ימשיכו לאיים לעשות שמות בכל חלקה טובה ושמורת טבע שעוד נותרו בארץ הזאת. צה"ל, למרות היותו גם צבא כיבוש, הוא עדיין אחת מהן.