יש בעיה עם פסק הדין של אלאור אזריה. יש בעיה, ואפשר להרגיש אותה בבטן. לא היה מתח ממשי באוויר ערב הקראת פסק הדין. לא הייתה תחושה שהכל יכול לקרות. גם מי שלא ממש עקב אחרי המשפט, גם מי שלא קרא את העדויות, לא התעמק בפרטים, לא בא לישיבות – גם הוא הרגיש, בבטן, שפסק הדין נכתב כבר ביום שבו הושמו אזיקים על ידיו של החייל שירה. שאשמתו של אזריה נקבעה מראש, שלא ניתנה לו הזדמנות הוגנת.
כל זה לא אומר, כמובן, שאזריה אינו אשם. פסק הדין נגדו מנומק, משכנע. כל זה גם לא אומר שבית המשפט נהג שלא כשורה. להפך: בית המשפט פעל בסביבה כמעט בלתי אפשרית, וצריך לכבד את מאמציו לקבל החלטה שנסמכת על עובדות ולא על שיח ציבורי שכבר מזמן התנתק מהן והמריא למחוזות סהרוריים. ובכל זאת, הבטן מציקה. אלאור אזריה הוא חייל שנכנע ליצריו. חייל שכנראה ראוי לעונש. אבל הוא גם כדור שנבעט במשחק הגדול מכפי מידותיו.
לא ברור מה בדיוק עשה ביחידה שבה שירת, ומדוע שירת בה, ומדוע התאפשר לו להגיע לחברון, לזירת האירוע, ומדוע הסתובב בה בלא תפקיד ובלא יד מכוונת, מדוע לא גורש מיד עם הגיעו, ומה היה אופי היחסים בינו לבין מפקדיו, ואיך התפתח דפוס הפעולה הנוגע למעורבות של אזרחים – מתנחלי חברון – בזירת פיגוע. אבל ברור שאזריה נבחר, כמעט באקראי, לשמש דוגמה ומופת לאופן שבו צה”ל ממשטר את פעולות חייליו. וברור שנבחר לשמש כלי ניגוח נגד שר ביטחון ונגד הפיקוד הצבאי. וברור שנבחר לשמש ככלי עזר פוליטי לחברי כנסת מתלהמים המחפשים להיבנות על גבו.
כל זה גדול על אזריה. כל זה גדול על המשפט שלו. משפט קטן של חייל קטן, שעשה מעשה קטן. כל זה גדול גם על בית המשפט, שנקרא להשיב על שאלה פשוטה: האם לאזריה הייתה סיבה סבירה לירות במחבל שוכב על הקרקע, או שמא פעולתו חרגה מסבירות עד כדי צורך בענישה. אתמול השיב בית המשפט על השאלה הזאת באריכות על גבול הטרחנות: לא הייתה סיבה לירות – מה שכמעט כל בר דעת מבין. החריגה הייתה בלתי סבירה – וגם זו לא חדשה מסעירה. נדרשת ענישה – האם ועד כמה עוד יהיה ויכוח. אבל בית המשפט לא השיב, ולא יכול להשיב, על השאלות המעניינות באמת הנוגעות לאלאור אזריה: מדוע היה צורך לנפח את הסיפור שלו לדרמה לאומית. מדוע היה צורך להעמיד אותו אל עמוד הקלון.
קבוצות נרחבות בציבור הישראלי שנעו אתמול בחוסר נוחות לנוכח פסק הדין לא הגיבו מהראש – הן הגיבו מהבטן. הן לא ניתחו את האירוע, לא עיינו בפירוט במה שהתחולל בזירה, לא העלו טענות חזקות המנוגדות למצג העובדתי שפרשו השופטים בפסק דינם. המצג העובדתי בסדר. הראש בסדר. אבל הבטן ממשיכה להציק.
אה, יאמרו כל מי שסבורים שאזריה הוא נבל - אסור לפעול מהבטן, צריך לפעול רק עם הראש. טעות: בית המשפט תלוי בבטן הישראלית. צה”ל תלוי בבטן הישראלית. אזרחי ישראל מקבלים את פסקי הדין של בתי המשפט, ומכבדים את בתי המשפט, משום תחושת הבטן שלהם שבתי המשפט שואפים לעשות את מה שנכון. אזרחי ישראל משרתים בצה”ל, מעודדים את צה”ל, מאמינים בצה”ל, משום תחושת הבטן שלהם שצה”ל הוא גוף שראוי לאמונם.
האמון הזה נפגע אתמול. והוא נפגע לא משום שאזריה ראוי לזיכוי. ככל שאפשר להתרשם, אשמתו הוכחה הרבה מעבר לספק סביר. ככל שאפשר להתרשם, את העונש יקבל בדין. ניתן בידו נשק – והוא עשה בו שימוש אסור. ובכל זאת, האמון נפגע. הוא נפגע בגלל התחושה שלאזריה לא היה סיכוי לזיכוי. הוא נפגע בגלל התחושה שעזריה נבחר כדי לשמש דוגמה. הוא נפגע בגלל התחושה שעזריה הוא חייל קטן שנקלע למשחק שגדול עליו.