"גדי, תיזהר, רבין מחפש חבר", צרחו המפגינים למען אלאור אזריה מחוץ למתחם הקריה בתל אביב. ובאמת, הרמטכ"ל גדי איזנקוט צריך להיזהר, כי השבוע הגזענות הרימה ראש בלי לחשוש. מול הקריה, מול המצלמות. אלימות מילולית ופיזית וקריאה לרצח הרמטכ"ל, והכל משום שחייל צה"ל נשפט על אי מילוי פקודות, והורשע בהריגה של מחבל מנוטרל.
מה שמסתתר מאחורי מחנה התומכים באזריה הוא גזענות פשוטה: מדובר בערבי. עכשיו, ההבדל בין רצח להגנה עצמית נמצא בנסיבות, בדרגת האיום, במצב הנפשי ובהשתלשלות העניינים. בית המשפט הכריע: לא היה איום. הצילומים מזירת האירוע הראו את המצב כפי שהוא: רצח. העובדה שמדובר במחבל שדקר חיילים הורידה את האישום להריגה, אבל עדיין זה לא מעניין את מי שמגן על אלאור. אז מה אם המחבל היה מנוטרל? הם אומרים, הוא בא לרצוח? שימות.
המוסר הוא חומת המגן, כיפת הברזל של צה"ל. הוא שהופך את צה"ל לצבא ההגנה לישראל ולא צבא הכיבוש הציוני, כמו שמכנים אותנו אויבינו. מי שנותן רובה לילד בן 18, שהוא גם חייל וגם הילד של כולנו, מפקיד בידיו רישיון להרוג. אבל לרשיון יש מגבלות: הוא חייב להרוג רק בפקודה, רק כהגנה עצמית ורק על פי ערכי צה"ל. כל דבר אחר מהווה שימוש לרעה בכוח שניתן לו. לא מדובר פה בוויכוח בין ימין לשמאל. זה גם לא עניין של שטחים או התנחלויות, ויתורים או פשרה; מדובר פה בדמותו המוסרית של צה"ל. והשבוע נחצה כאן קו מוסכם ועדין.
איזנקוט צריך להיות מוטרד ממה שיכול להתפרש כהפיכה הפוכה. בעוד במדינות מסוימות בעולם יש חשש מהפיכה צבאית, כאן מתנהל תהליך הפוך: הפוליטיקאים בוחשים במערכת הצבאית, מנסים לעצב אותה ברוחם, ולא חוששים לפגוע בצבא. זו לא רק הביקורת על חוסר יוזמה בצוק איתן, או חוסר יצירתיות בחיול ממוקד; עכשיו הם מנסים לחנך את צה"ל וללמד אותו מתי מותר לעצום עין כאשר למישהו "בורח" איזה כדור לראש.
הרמטכ"ל צריך להיזהר גם מנושא הגיבוי. כל אלה שקראו לתת גיבוי לחייל, התבלבלו. מי שצריכה לתת גיבוי לצבא ולמפקדיו היא הממשלה הנבחרת. הרי כל דרג הפיקוד קבע שהחייל היורה סרח. גם בית המשפט קבע שהוא טעה וסרח, שיקר וטייח. ולמרות זאת, ראש הממשלה שכח לתת גיבוי לצה"ל ולפסיקת בית המשפט. הוא קרא לתת לחייל חנינה.
כשבחודש מרץ האחרון דרש הסנאטור האמריקאי פטריק ליהי לחקור את פשעי המלחמה של צה"ל, אמר בנימין נתניהו: "צה"ל וכוחות הביטחון אינם רוצחים. חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל מגינים בגופם, באופן מוסרי, על עצמם ועל אזרחים חפים מפשע, מפני מחבלים צמאי דם שבאים להורגם". אתמול הוא שכח שהכוח המוסרי הזה כולל גם הרשעה של חייל שפעל בניגוד לנהלים ומתוך מטרה, כפי שהוכח בבית משפט, להרוג מחבל ערבי כי "מגיע לו למות".
נתניהו מאמין שהוא יודע בדיוק מה שהציבור חושב ורוצה, וכל השאר מנותקים. הסקרים מוכיחים שהוא צודק, גם הבחירות. קשה להתווכח עם התוצאות וההצלחה, אפשר להתווכח על המנהיגות.
חקירה לא רצויה
ואולי באמת רבין מחכה לגדי. מחכה למנהיג שעושה את מה שהוא מאמין בו, בלי לבדוק קודם כל את רחשי העם, בלי לרצות את ההמון, בלי לחשב מנדטים. העובדה שרוב העם, כמו נתניהו, בעד חנינה לאזריה, לא מוכיחה כלום. רק שראש הממשלה קשוב לרוח הנושבת מההמון, במקום להנהיג ולדרוש מוסר גבוה יותר.
רק שנתניהו לא שם. הוא חזק בטראמפיזם, בהתקרבנות ובבכיינות. חזק בהפחדה ובהסתה. החקירה במשטרה היא התגשמות כל תיאוריות הרדיפה והציד של נתניהו. הוא רדוף, מטרה לאנשים שלא מצליחים להפיל אותו בבחירות, ומנסים להפיל אותו בדרכים אחרות. זו הסיבה לכך שנתניהו לא בוחל בשום התבטאות מול המצלמות או בפייסבוק, כדי להתאונן מרה על הרדיפה נגדו.
ההטיה היא בעדו. זה נשמע מוזר, אבל בניגוד לקו המתריס של ראש הממשלה, רוב העוסקים במלאכה לא רוצים בכל כוחם ומאודם שנתניהו ייכנס לכלא, בראשם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, שפתח את מלאכת החקירה בהודעה מוזרה על סגירת חקירות אחרות, שלא ברור אם באמת התקיימו.
מנדלבליט החליט על החקירה אף על פי שאינו רוצה בה. כל הסימנים מעידים על כך. הוא היה מזכיר הממשלה של נתניהו, מקורב אליו ואל רעייתו. ברור לכל אדם שהוא לא היה רוצה, אם זה היה תלוי בו, להיות התליין של האיש שקידם אותו לתפקיד הכי משמעותי במערכת המשפט הביצועית. זה טבעי. מנדלבליט הורה על חקירה למרות כל ההנחות שהוא עושה לנתניהו. כל מה שסביר לסגירה, נסגר. חשבוניות, הוצאות מימון נסיעות לפני שמונה ועשר שנים, ועוד טענות שאפשר היה לנבור בהן קצת יותר אם היה חשק. אין חשק.
החקירה הזאת מתנהלת בלי קצף על השפתיים. החוקרים יודעים מראש שהם אויבי העם, כי הם חוקרים את נתניהו. באותו מצב נמצאת גם המשטרה בראשות המפכ"ל רוני אלשיך, עוד מינוי אישי של נתניהו, פלוס הבטחה שלא תמומש למינויו כראש שב"כ. אלשיך רוצה לשקם את המשטרה, לעקור את נגע ההטרדות, לשפר את הדימוי, והדבר האחרון שהוא צריך זה קרב עם נתניהו והימין.
גם שאר המערכות נמצאות במצב רוח דומה. גם הציבור הכללי שתוהה איך ניראה אם ראש הממשלה ישב על ספסל הנאשמים ואולי ייכנס לכלא. זה מי שאנחנו, מדינה המנוהלת על ידי פוליטיקאים מושחתים ורודפי בצע? חלק מהציבור רוצה שנתניהו יצא נקי מהחקירה לא בגללו, אלא בגללנו. זו אולי אחת הסיבות לכך שמידע לא דלף מהחקירה. וכל הכבוד למפכ"ל ולראש אגף חקירות מני יצחקי, שהצליחו עד כה להשאיר את תיק 1000 ו־2000 במחשכים. בלי הדלפות משמעותיות ובלי כותרות מפוצצות. זו עדות לכך שהמשטרה עובדת היטב וגם אינה ששה אלי קרב.
בניגוד לבכייניות של נתניהו, אין אפילו תחילתו של דיון ציבורי במעשיו, כי לא ברור במה הוא נאשם. בינתיים אין כלום. אולי כי אין כלום או כי שומרים על המידע היטב. כל אלה יוצרים הטיה ברורה לטובת ראש הממשלה, בהתמודדות שלו עם כתב האישום.
לפני כמה שנים הזמין ראש הממשלה את תא הכתבים המדיניים לתדרוך לכבוד ראש השנה. כראש התא באותה תקופה בירכתי אותו ואמרתי שלמרות טענותיו על הכתבים המדיניים שמסקרים את פעולותיו, אני מאחל לו שיישאר במחלקה שלנו, ושאנחנו, הכתבים המדיניים, נהיה האנשים שמסקרים את פעולותיו. בבדיחות הדעת הזהרתי אותו שראש ממשלה שנוטש את תא הכתבים המדיניים, עלול להידרדר ולהפוך למושא לסיקור של כתבים פוליטיים, בשל מריבות ועימותים עם הקולגות. עוד הזהרתי שמשם המדרון הופך חלקלק יותר ועשוי להוביל אותו להפוך למושא הסיקור של כתבי המשפט והמשטרה. לצערי הבדיחה הפכה למציאות. גם לצערו.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2
[email protected]